ישראל מתלוננת שהעולם נוקט כלפיה מוסר כפול – ומתייחסת באותו אופן לארמניה

כל הפרסומים / שיפור מדיניות החוץ הישראלית

היהודים והארמנים חולקים גורל משותף – שני עמים קדומים וקטנים שסבלו מרדיפות, ששרדו בניסיונות למחוק אותם מעל פני האדמה ועד היום חיים כדמוקרטיות ב"שכונות" שאינן מאוד ידידותיות. גם בקשר של שתי המדינות עם בני עמן בתפוצות יש דמיון רב. כך למדתי כשכיהנתי כקונסול כללי למדינות ניו אינגלנד והכרתי מקרוב את הקהילה הארמנית-האמריקאית. מאז אני מתבייש ביחס של מדינתי לארמניה ולעם הארמני.

שותפות הגורל של היהודים והארמנים צריכה היתה להפוך את ישראל וארמניה לבעלות ברית. ניסיון משותף הוא בסיס לעתיד משותף. אך מדינת ישראל בחרה בדרך אחרת. דווקא כעם שנאבק בתופעת הכחשת השואה, בזילות האסון שעברנו, היה מצופה מאיתנו לעמוד לצדו של העם הארמני, ולהכיר בעובדה ההיסטורית שבין השנים 1913 ל-1916 התחולל רצח עם: בין מיליון למיליון וחצי נשים, גברים וילדים נטבחו, נשרפו חיים, הוטבעו בים ועוד שלל מעשי זוועה שהיוו השראה לצורר הנאצי.

אך הפוליטיקה הקרה ניצחה את המוסר וההכרה לא באה. מדי פעם, כבמעין מטוטלת פוליטית, חוזרת הדרישה להכרה ישראלית בשואת הארמנים לצורכי נקמה בטורקיה כשזו מתרחקת מאיתנו; אך קיומה של השואה הארמנית לא תלוי במידת הקירבה הפוליטית של ישראל לטורקיה וההכרה בה. היא חובה ערכית, לא כלי במאבק דיפלומטי בטורקיה.

בכל הקשור למדינת ישראל, ארמניה הפכה לקורבן של אינטרסים פוליטיים. פעם אלה הקשרים עם טורקיה ופעם טיפוח הברית עם אזרבייג'אן, המדינה שמספקת לישראל נפט וגז, ולפי מקורות זרים גם גישה לגבול הארוך שלה עם איראן. אזרבייג'אן היא גם יעד ליצוא נשק ישראלי, שבחלק ממנו נעשה שימוש בספטמבר 2023 בכיבוש חבל נגורנו קרבאך שהיה בשליטת רפובליקת ארצאך הארמנית ובטיהורו מתושביו הארמנים.

תחמושת לאויבים

כשארמניה בחרה להכיר במדינה הפלסטינית היא עשתה זאת הן מסיבות מוסריות וגיאו-פוליטיות, הן כמגינת התפוצה הארמנית במזרח התיכון, כולל בירושלים וברשות הפלסטינית. כמדינה קטנה מוקפת אויבים, ארמניה לא באמת חייבת דבר לישראל, שבכל צומת היסטורי בחרה במדיניות שנוגדת את האינטרס והעמדה הארמניים. אבל במקום לנסות להבין מדוע מדינה שחימשנו את אויביה, ושאנו ממשיכים להתכחש לשואה שעברה על עמה, לא חייבת את אישורנו אם להכיר במדינה פלסטינית – משרד החוץ הישראלי מיהר לזמן את שגריר ארמניה בישראל לשיחת נזיפה.

דווקא כמדינה הסובלת ממוסר כפול של מדינות ואזרחים רבים בעולם, עדיף היה לנו כישראלים, אם לא היינו נוקטים אותו מוסר כפול בדיוק ביחס לארמניה. מעבר לזה, עצם המאבק הישראלי בהכרה במדינה הפלסטינית הוא לא נכון אסטרטגית, שכן הכרה בינלאומית כשלב לקראת הקמתה של מדינה פלסטינית בת-קיימא היא אינטרס ישראלי, כדי לשמור עלינו כמדינה הלאום הדמוקרטי של העם היהודי.

הארמנים אינם רק השעיר לעזאזל של מדיניות החוץ הישראלית. אלו מהם שחיים כאן בינינו מגלים שיש מי שמנסים לגזול מהם את רכושם ואת כבודם. עסקאות מושחתות מקודמות כדי להעביר חלקים מהרובע הארמני בירושלים לידי מתנחלים, ואנשי דת ארמנים מותקפים ביריקות וקללות על ידי צעירים יהודים, המבקשים לפגוע ולהשפיל אותם "בשם היהדות". זאת, כמעט ללא כל אכיפה משטרתית נגד התוקפים היהודים.

שואה ושואות

ארמניה והארמנים הם רק דוגמה – מדינת ישראל רואה את עצמה כמגינת העם היהודי וטוב שכך. אבל היותנו מדינת העם היהודי פירושה חובה מוסרית לא רק להגן על יהודים באשר הם, אלא גם להיות מגדלור של מוסר יהודי. לא רק לדרוש את שימור זיכרון השואה, אלא גם לזכור ולהזכיר את שואת הארמנים וגם שואות של אחרים. לא רק להתריע מפני תוקפנות אויבינו, אלא להימנע מלסייע לתוקפנות צבאית באזורים אחרים בעולם. לנו כיהודים יש חובה לא רק להיאבק באנטישמיות, אלא להיאבק בגזענות על כל היבטיה, גם כשמקורה בצעירים יהודים המבקשים לפגוע ולהשפיל אנשי דת ארמנים.

בכל פעם שאנחנו ממהרים להטיח שהעולם אנטישמי כשהוא ביקורתי כלפינו, ואנחנו כועסים על מדינות שבוחרות בריאל-פוליטיק על פני הזדהות מוחלטת עם הנרטיב שלנו, כדאי להביט במראה; להכיר בכך שאנחנו לא טורחים לבטא שום הזדהות עם הארמנים, שעברו רק עכשיו "טיהור אתני" בנגורנו קרבאך, כאשר אמל"ח ישראלי סייע לתוקפים. בכל פעם שאנחנו כועסים על היחס ליהודים שחוששים ללכת עם כיפה במקומות מסוימים באירופה, נחשוב על הכמרים הארמנים בירושלים, שסובלים השפלות יום יום.

כדאי גם שנזכור ש"זכות הנזיפה" על הכרה ארמנית במדינה פלסטינית ניתנת למי שהוכיחה את עצמה כידידה, לא למי שפעם אחר פעם העדיפה אינטרסים אחרים על אלו המוסריים של טובת ארמניה והעם הארמני.

המאמר פורסם ב-18 ביולי באתר הארץ.