כל הפרסומים
/ חרבות ברזל
המלחמה בעזה הפכה מהר מאוד לסכסוך אזורי. מאיראן במזרח ועד מרוקו במערב, המזרח התיכון נשאב לתוך המלחמה. דפוס זה אינו מיוחד לסכסוך הישראלי–פלסטיני; כאשר מצרים של נאצר התערבה בתימן ב-1962, או כאשר עיראק של סדאם חוסיין כבשה את כוויית ב-1990, האזור היה כמרקחה. לא רק שהאזור הגיב, אלא גם מעצמות. מעורבות זו כוללת מצד אחד מדינות וארגונים תת–מדינתיים, ומצד שני ציבורים רבים המעורבים בהפגנות ובמחאות ברחוב ובפרסומים בכל אמצעי התקשורת. מבחינה זו, המלחמה בעזה אינה יוצאת דופן, אולם מאפייניה של המעורבות המעצמתית והאזורית שונים.
מה שלא השתנה עד כה זו החלוקה המוכרת בין הגושים: מצד אחד, ציר "ההתנגדות", הכולל בראש ובראשונה את חמאס, ויחד עמו איראן, חיזבאללה, סוריה, החותים בתימן וכן ארגונים בעיראק. גורמים אלה מנסים ללבות את האש באמצעות חימום גזרות אחרות (לבנון, סוריה, יהודה ושומרון, ישראל גופא) ו"הרעשה" תקשורתית בכל האמצעים הכתובים והאלקטרוניים, ובעיקר ברשתות החברתיות, על פשעי הציונות ומדינת ישראל בעזה ובכלל. פומבית, פוטיןמנסה לאמץ עמדה ניטרלית – כזו שתאפשר לו למלא תפקיד מתווך – אולם העובדה שכלי נשק רבים מתוצרת רוסיהמצויים בידי מחנה זה, כמו גם קשרי רוסיה עם איראן וסוריה, מעמידים אותו למעשה בציר זה, או בקרבה רבה אליו.
מהצד השני של המתרס מצויות כל המדינות החתומות על הסכמי שלום או נורמליזציה עם ישראל, אשר נמצאות בקשר הדוק עם ארצות הברית ועם המערב בכלל. האינטרס של מדינות אלה הוא לפגוע, אם לא להכחיד, את ארגון חמאס אולם הן מתקשות לבטא פומבית עמדה זו בשל דעת הקהל. אי לכך, אנו עדים להצהרות המגנות בעיקר את ישראל מבלי להידרש לטבח של אזרחים על ידי חמאס.
איחוד האמירויות הערביות ומרוקו השמיעו הצהרות מאוזנות יותר, אולם ככלל העמדות הפומביות של מה שאפשר לכנות "מדינות השלום והנורמליזציה" היו אנטי–ישראליות. מאכזבת במיוחד מבחינת ישראל הייתה עמדת סעודיה, שלא רק שלא גינתה את מעשי הטרור בישראל, אלא גם השעתה את המגעים עמה לנורמליזציה.
השינוי המשמעותי ביותר נוגע למעורבות הפעילה של ארצות הברית. בניגוד לכל התחזיות שדיברו על נסיגתה מהמזרח התיכון, מסתבר כי גם אם הייתה רוצה להינתק מהמזרח התיכון, היא אינה יכולה. נאומו התקיף של ביידן, שליחת שתי נושאות מטוסים לים התיכון בקרבת ישראל, שליחת סיוע צבאי מאסיבי, מסעות דילוגים של מזכירהמדינה בלינקן לישראל, ירדן, הרשות הפלסטינית, מצרים, קטר וסעודיה, והשיא – ביקורו של ביידן בישראל – כל אלה מצביעים לא רק על מחויבות אמריקנית עמוקה לביטחון ישראל, אלא גם על הרלוונטיות של המזרח התיכון לביטחון הלאומי של ארצות הברית. מעולם לא הייתה מעורבות כה עמוקה של ארצות הברית, גם לא במלחמת יום הכיפורים.
בין מדינות האזור, ניתן לזהות שלוש הממלאות תפקיד מרכזי: האחת היא קטר שקשריה כמעט עם כל השחקניותהמעורבות בסכסוך – במיוחד עם חמאס שראשיה יושבים בשטחה – מעניקים לה עוצמה רכה המשמעותית יותר מגודלה. למרות שקטר יצאה בהאשמות חריפות רק נגד ישראל, ואילו תחנת אל–ג'זירה ממשיכה בשידורי תעמולה לטובת חמאס, מאחורי הקלעים קטר ממשיכה למלא תפקידי תיווך בין ארצות הברית לאיראן, ויש להניח גם בין ישראל לחמאס.
השנייה היא סעודיה, שהפכה בשנים האחרונות בהנהגת יורש העצר מוחמד בן סלמן למדינה הערבית החשובהביותר. העובדה שסעודיה ממש לאחרונה חידשה את היחסים הדיפלומטיים עם איראן מאפשרת גם לה לתווך ביןהמערב לאיראן. כך, למשל, דווח כי בן סלמן שוחח בטלפון עם נשיא איראן. הוא שוחח גם עם נשיא טורקיה ארדואן, שגם הוא – בדומה לקטר פרסם הצהרות אנטי–ישראליות – אם כי הציע עצמו מיד כמתווך.
המדינה השלישית היא מצרים, הסמוכה מבחינה גיאוגרפית לעזה. מצד אחד, מצרים אינה מוכנה לקלוט פליטים פלסטינים שיברחו מעזה, אך מצד שני חשוב לה להפגין את תפקידה ההיסטורי לטובת הפלסטינים. פתיחת מעבר רפיח המצרי לטובת כניסת סיוע הומניטרי לעזה הייתה הישג חשוב ראשון למדיניות המצרית. עתה סיסי מנסה לארגן ביום שבת הקרוב וועידה בינלאומית שתעסוק בבעיה הפלסטינית וזאת במטרה, בין השאר, להעניק רוח גבית להתנגדות המצרית לקליטת פלסטינים בשטחה.
ראוי לציין גם את תפקידו של עבדאללה השני, מלך ירדן, אשר יצא לבירות אירופה המערבית, וזאת מתוך מטרה לקושש תמיכה למען הפסקת המלחמה. הוא היה גם אמור לארח וועידת פסגה מרובעת עם ביידן, סיסי ואבו מאזן, כדילתאם עמדות וציפיות, אולם הוועידה בוטלה כנראה בגלל חששות ביטחוניים. המלך מוטרד קשות מהאפשרות שלהפגנות ומחאות לטובת הפלסטינים שיופנו כלפי המשטר, הוא אסר על התקהלויות לאורך הגבול ובבקעת הירדן.
חשוב להדגיש כי מדינות האזור לא תמיד פועלות בהתאם לאינטרסים הצרופים שלהן, אלא כמענה לצורך שלהן להרגיע את דעת הקהל. וכך, דעת הקהל הופכת לשחקן לא פחות חשוב במערכה.
המלחמה בין ישראל וחמאס יצאה מהר מאוד מגבולות הסכסוך הישראלי–פלסטיני; היא חידדה את קווי השסעהמוכרים באזור, אך גם יצרה בקיעים בציר של מדינות השלום והנורמליזציה. תוצאותיה עלולות להביא להידרדרות יחסיה של ישראל עם כמה ממדינות ערב, אך בה בעת הן יכולות גם לזמן הזדמנות לשינוי במערך הכוחות האזורי, שיכללו את הנורמליזציה עם סעודיה, אך גם יביאו לשינוי ביחסיה של ישראל עם הפלסטינים.
המאמר פורסם במעריב ב-19.10.
