חודשיים חלפו מאז שהסתיים המבצע הצבאי בעזה, אך המצב ברצועה נותר נפיץ ומסוכן. בשלב זה המשא ומתן על החזרת השבויים והנעדרים תקוע, השיקום של עזה נותר בגדר חלום רחוק בערך כמו האי המלאכותי לחופי הרצועה או נמל ימי. החמאס, גם אם ספג פגיעה קשה, יצא מהמבצע הזה עם תדמית של מנצח.
מאז הבחירות הגורליות ברשות הפלסטינית ב-2006, חמאס לא היה כל כך פופולרי, במיוחד מחוץ לגבולות הרצועה, בגדה המערבית ובירושלים. את מחיר הפופולריות של החמאס שילמו וממשיכים לשלם תושבי עזה, שמנסים לשרוד את הקיץ הלוהט הזה עם 4-6 שעות חשמל ביממה ועם מעט מאוד מים שראויים לשתייה.
התמהיל המסוכן הזה של אהדה בלתי רגילה ברחוב הפלסטיני והערבי מחד והקטסטרופה ההומניטרית המתמשכת ברצועה מאידך מייצר סכנה ברורה ומיידית להפסקת האש שהושגה בתיווך המצרי במהלך ימי הלחימה. אנשי חמאס מתהלכים זחוחים ובטוחים בעצמם, חלקם הפכו לכוכבי התקשורת והרשתות הערביות, אך בפועל הם יודעים שהם חייבים להשיג במהרה סיוע משמעותי לשיקום של עזה או להסלים את המצב שוב פעם אם דרישותיהם לא ייענו, כפי שהבטיחו לתומכיהם. אף גורם בינלאומי אינו ממהר להעניק לחמאס חצי מיליארד דולר הדרושים לשיקום הרצועה (מדובר רק בשיקום של מה שנהרס במהלך המבצע "שומר חומות").
ואף לפרק את ממשלת בנט-לפיד. מאז תום המבצע מצרים מכניסה לרצועה לא מעט חומרי בניין וסיוע – וישראל לא עושה מזה עניין, למרות שלא ידוע מה בדיוק נכנס לרצועה ובאיזה היקף. בימים האחרונים גם מתגבשת נוסחה שתאפשר את העברתו של הסיוע הכספי הקטרי שלא באמצעות מזומנים. אך המעברים לעזה נותרים סגורים, מרחב הדיג אינו מתרחב וגם בלוני התבערה לא נותרים ללא מענה של צה"ל. מצד שני, כולם מבינים שהרגיעה שהושגה במאי – שברירית מאוד וצה"ל ממשיך להתכונן גם לאפשרות של חידוש הלחימה בעזה. שוב חוזר הניגון.
במבוי הסתום הנוכחי, בו ארגון טרור לופת את עזה בגרונה ואינו מאפשר את שיקומה או פיתוחה, ישראל, יחד עם ארצות הברית, האיחוד האירופי ומדינות ערב, חייבת לחשב מסלול מחדש בעזה. במהלך 12 שנים אחרונות ישראל יצאה מנקודת הנחה שהמצב של "הפרד ומשול" בין הגדה המערבית לעזה ובין פת"ח לחמאס משרת את האינטרסים שלה.
ראש הממשלה נתניהו האמין בכך שניתן להכיל את החמאס, ואף לקנות ממנו אם לא שלום, אז הפסקות אש ארוכות תמורת צ'ופרים כלכליים. שום דבר מזה, בעצם, לא התגשם וישראל שוב למדה במהלך המבצע "שומר חומות" שאי אפשר להכיל את החמאס או להגיע איתו להבנות, כיוון שמדובר בארגון אידיאולוגי בעל מטרות ברורות: הראשונה בהן היא פריצה של גבולות עזה. חמאס רוצה להתרחב לגדה, הוא מקשר את עצמו בטבעיות לירושלים ואף לציבור של ערביי-ישראל ומחבר את חלקי הפאזל למרות המאמצים הישראלים להפריד בינם. הוא רוצה להפוך לבעל הבית בארגון אש"ף ולזכות בהכרה בינלאומית, אך המטרה העליונה היא פגיעה והרס של מדינת ישראל ואין שום נסיגה מהמטרה הזאת, במיוחד כאשר איש אידיאולוגי ופונדמנטליסט כמו יחיא סינוואר נמצא בשלטון.
אי לכך, סבב הלחימה הבא עם החמאס הוא בלתי נמנע. הוא יכול לקרות עכשיו בעיצומו של הקיץ הלוהט או בהזדמנות אחרת, אך כדאי להבין שאת הזמן הזה ינצלו אנשי חמאס לייצור מוגבר של רקטות כדי למלא שוב את המאגר ולכרייה של המנהרות התת-קרקעיות. ישראל, יחד עם הפרטנרים שלה בעולם, חייבת אידיאולוגיה חדשה ביחס לעזה ולגדה גם יחד, כדי למנוע את המשך ההתבססות של החמאס בשטחי הרשות הפלסטינית.
בימים אלו, כשכל העולם הערבי נאבק באחים המוסלמים, תנועת האם של החמאס, לא הגיוני שדווקא ישראל תאפשר את ההתחזקות שלהם במרחב שבין הים לנהר. חייבים לחזור לדיאלוג עם הגורמים הפרגמטיים ברשות הפלסטינית, למנוע את הקריסה של הרשות הפלסטינית (למרות שהיא עושה טעות אחרי טעות, זאת עדיין ברירת מחדל) על ידי צעדים בוני אמון. במקביל, יש לייצר לחץ בינלאומי מירבי על החמאס בעזה, לנתק אותו ממקורות המימון שלו ולבסוף לגרום לסיום השליטה שלו ברצועה.
ישראל צריכה להציב יעדים ברורים ולעצב מדיניות חדשה ביחס לשטחים הפלסטיניים וגורלם, ולזנוח את עקרון "הפרד ומשול" החסר תועלת והמזיק. אחרת נמצא את עצמנו שוב פעם בלופ בלתי נגמר של סבבים כאשר פרקי הזמן ביניהם רק ילכו ויתקצרו.
**המאמר פורסם ב-8 ביולי 2021 באתר N12
