הסמיכות בין פגישתם של שר הביטחון בני גנץ לנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו-מאזן) לבין פגישתו של האחרון עם מלך ירדן עבדאללה ונשיא מצרים א-סיסי, מלמדת על חזרתה של הסוגייה הפלסטינית למרכז סדר היום המדיני. גם ביקורים שקיימו ראש הממשלה בנט והנשיא יצחק הרצוג בארמון בעמאן מעידים על כך.
פגישת גנץ-עבאס הייתה הפגישה הרשמית הראשונה מזה כעשור בין הנשיא הפלסטיני לבין שרים בכירים בישראל. היא התקיימה בתקופה מאוד רגישה מבחינה פוליטית עבור שני הצדדים. מנקודת המבט הפלסטינית, הרשות הולכת ומאבדת את התמיכה שלה ברחוב ועבאס מצטייר כמנהיג אוטוריטרי ששלטונו נשמר על כידוני מנגנוני הביטחון ומתוקף יכולתו להטיל סנקציות. קולות רבים בחברה הפלסטינית מאשימים אותו בכישלון ניהול המערכה המדינית שתכליתה היא השגת עצמאות פלסטינית.
כישלונה של הרשות במגרש המדיני מהדהד עוד יותר על-רקע האתגר שמציב בפניה חמאס. אל מול הקיפאון המדיני, בנה הארגון דרך פעולה אלטרנטיבית, שאומנם אינה מקדמת את איכות חייהם של תושבי רצועת עזה, אך באופן פרדוקסלי מחזקת את התמיכה העממית בו, כתנועה פוליטית. חמאס מצליח למצב עצמו כיורש של פתח בראש המאבק המזוין בישראל, תוך שהוא מחדד את המסר כי לא ניתן להגיע להישגים מול ישראל מבלי להשתמש בנשק. קו פעולה זה נשא פרי במהלך מבצע "שומר החומות" וקשר בין מצוקותיה של רצועת עזה (שעבאס ניסה לבודד) לבין המתרחש במזרח ירושלים, בגדה המערבית ואף הצית אלימות בקרב האוכלוסייה הפלסטינית במדינת ישראל. על רקע ההתקפות שסופג עבאס מתוך פתח ומחמאס, הוא נדרש לחזק את מעמדו.
אחרי שנים שבהן נשחק מעמדו של עבאס בידי ממשלות נתניהו, לישראל יש אינטרס בחיזוק מעמדו של הנשיא הפלסטיני. עם זאת, המבנה המורכב של קואליציית בנט-לפיד אינו יכול ליצור את התנאים לחידוש משא ומתן על הסדר קבע. מהלך שכזה עלול לפרק את הקואליציה ולהביא לבחירות בישראל. על רקע זה, הוצגה הפגישה בין גנץ לעבאס כדיון על נושאים אזרחיים-כלכליים, למרות שבפועל הייתה זו פגישה מדינית לכל דבר ועניין. יש לכך משמעות מיוחדת גם על רקע התרופפות האחיזה של הרשות באזורים מסוימים בגדה המערבית. התרופפות זו נובעת לא רק בשל היעדר אופק מדיני, אלא בשל המשבר הכלכלי העמוק ברשות.
לחידוש הדיאלוג בציר ירושלים-רמאללה יש משמעות והשפעה חשובה על יציבות האזור בייחוד בתקופות של חוסר יציבות ביטחונית מול רצועת עזה, והמשך ניהולו של משבר הקורונה. על רקע חילופי הממשל בארה"ב, יש בו גם כדי ליצור משבי רוח רעננים של תקווה. אלה באים בין היתר בגלל נכונות ישראלית לתמוך כספית ברשות בשעתה הקשה. עבאס ער לביקורת הרבה כלפיו, בעיקר בגלל חידוש הדיאלוג עם ישראל והמשך התיאום הביטחוני עמה, לצד חוסר הנכונות שלו לעלות על מסלול של פיוס עם חמאס ובחירות למוסדות הלאומיים. הביקורת הזו היא שגורמת לעבאס והנהגת הרשות לנקוט בשיח תוקפני כלפי ישראל, הן כלפי פנים והן בפורומים בינלאומיים. את השיח הזה מובילים בעיקר ראש הממשלה מוחמד אשתייה וסגן ראש פתח, מחמוד אל-עאלול, העומד גם בראש תנזים.
הדרך היעילה ביותר עבור עבאס לנסות ולעלות בכל זאת על נתיב הידברות עם ישראל, עוברת בירדן ומצרים. הן בעמאן והן בקהיר מוטרדים מעלייתו של האיסלאם הפוליטי ומהתחזקות חמאס. עבאס מודע לצורך ביצירת חזית אחידה עם עבדאללה וא-סיסי. הוא אינו רוצה למצוא את עצמו שוב מבודד, כפי שקרה לו בזמן חתימת "הסכמי אברהם". ירדן ומצרים יכולות לפתוח עבורו דלתות בקהילה הבינלאומית, לאחר שזאת כבר התייאשה מחוסר הנכונות של הפלסטינים להתגמש בעמדותיהם על תנאי הכניסה למשא ומתן.
מצבה הקשה של הרשות הפלסטינית, הנדרשת להתמודד עם איומים לא רק מצד חמאס, אלא גם בשל מאבקי הירושה בפתח, ההשפעות הכלכליות של משבר הקורונה והייאוש שמכרסם בדור הצעיר – מחייבים את עבאס לנקוט בצעדים פרגמטיים שיבטיחו את יציבות שלטונו בשלהי כהונתו. חזית פלסטינית-ירדנית-מצרית הקוראת לחידוש התהליך המדיני ומתחייבת ללא סייג לדבוק בפתרון שתי המדינות, יכולה להעלות שוב את הסוגיה הפלסטינית לשולחנם של מקבלי ההחלטות בזירה הבינלאומית ולחזק את מעמדו של פתח מול חמאס. מסלול זה משרת גם את האינטרס הישראלי, שכן מצרים יכולה להוביל מחוות הומניטריות וכלכליות שיקלו על מצוקות חיי היום-יום ברצועת עזה מבלי שישראל תצטרך לנקוט בעצמה במהלכים שיעוררו ביקורת פוליטית מבית.
לעבאס אין מה להפסיד. אחרי שהנהגת אש"ף כבר הבינה כי העולם הערבי של המאה ה-21 אינו מחויב יותר לסיסמאות כלל-ערביות ואינו מוכן לחכות יותר לפתרון הסוגייה הפלסטינית כתנאי ליצירת נורמליזציה עם ישראל, היא נדרשת לקבל החלטה לא פשוטה. האם לשוב לשולחן המשא מתן ולנסות לחתור לסיום הסכסוך ולהקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, או להתמיד בסטטוס-קוו העלול להביא לשקיעת מעמדו של הזרם המתון ולעלייתם של גורמים אחרים במקומו.
למדינת ישראל יש כאמור אינטרס בחיזוק הגורמים המתונים אל מול הקו הלוחמני והדתי של חמאס. המשך הצעדים בוני האמון בין ירושלים לבין רמאללה, בעיקר בתחומיים הכלכליים-אזרחיים יוכלו לעודד את המשך הדיאלוג אל הזירה המדינית. זהו גם אינטרס אזורי משום שחיזוקה של הרשות על חשבון חמאס יאפשר את המשך הידוק הברית עם המדינות הסוניות המתונות אל מול האיום האיראני וניסיונותיה של טהראן להתבסס באזורנו.
**המאמר פורסם בהארץ, 9 בספטמבר 2021
