החשיפות והתקריות הרבות בחודשים האחרונים סביב כלים של חברות סייבר התקפי ישראליות הנמכרים למשטרים שעושים בהם שימוש לרעה, יצרו סדרה של משברים שמשרד החוץ נאלץ לנהל. מנגד, טמונות בהן הזדמנות נדירה עבור המשרד להוכיח את ערכו האסטרטגי ואת הדרך החדשה שהוא מעוניין להתוות: הכנסת הממד המוסרי למדיניות החוץ הישראלית. זהו צעד שעשוי לפתוח בפני ישראל הזדמנות לחיזוק מעמדה בעולם, ואף להוביל מהלך שיש בו תועלת ציבורית ופוליטית.
כדי להבין את גודל ההזדמנות, חשוב קודם לכן להבין את מהות הבעיה שגרמה לכך שמאז הקיץ, טכנולוגיות שנחשבו פעם לגאווה ישראלית נהפכו מקור להשמצה וביקורת נוקבת על ישראל. מהות הבעיה איננה בהתנהלות של חברות כמו NSO, קנדירו ואחרות. אפשר היה אולי לקוות שהן יגלו אחריות רבה יותר בהתנהלות המסחרית שלהן מול רודנים, אבל קשה לבוא אליהן בטענות כשהן מקבלות אישור לכך ממשרד הביטחון, ולפעמים תוך עידוד ממנו למכור לגורמים אלה. הבעיה האמיתית, אם כן, נמצאת במדיניות הפיקוח שאיננה מתחשבת באופן ראוי בהיבטים האתיים של הייצוא הביטחוני הישראלי ובהפרות החמורות של זכויות אדם הנעשות באמצעותו.
במקום לעגן בחוק הגבלה על יצוא למשטרים הידועים כמפרי זכויות אדם, כפי שנהוג בכל מדינה מערבית אחרת, ההיבט של פגיעה בזכויות אדם נכנס כשיקול אחד מתוך סך השיקולים שהאגף לפיקוח על הייצוא במשרד הביטחון (אפ"י) לוקח בחשבון. בחשבון הזה, השיקול של זכויות אדם נסוג על-פי רוב בפני אינטרסים דיפלומטיים, כלכליים וביטחוניים. הדבר משקף תפישה צרה של מדיניות חוץ – תפיסת ריאל-פוליטיק הגורסת שכל האמצעים כשרים לקידום האינטרס הישראלי המסחרי המיידי או הדיפלומטי קצר-המועד. תפישה זו בהחלט לא נולדה בעשור האחרון, אבל אפשר להגיד שהיא אפיינה את גישתו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו.
עוד ביומו הראשון בתפקיד ביקש להבהיר שר החוץ, יאיר לפיד, שבכוונתו להוביל את המשרד לכיוון שונה בתכלית מזה שהנהיג נתניהו. בטקס כניסתו לתפקיד, הוא הציע ללמוד לספר אחרת את הסיפור הישראלי, כדי למצב מחדש את תדמיתה של ישראל בעולם כדמוקרטיה ליברלית המחוברת לנעשה במערכת הגלובלית. בפורום הגלובלי למאבק באנטישמיות, הוא הדגים את הדרך החדשה הזו: "הגיע הזמן לספר את הסיפור הנכון על האנטישמים. הגיע הזמן שנגיד לעולם בפני מה אנחנו ניצבים. האנטישמים לא היו רק בגטו בודפשט. האנטישמים היו סוחרי עבדים שזרקו מספינות למי האוקיינוס עבדים כבולים בשרשראות. האנטישמים הם בני שבט ההוטו ברואנדה שטבחו בבני שבט הטוטסי", אמר. לדבריו, אם נמשיך להתעקש לספר את הסיפור של אנטישמיות כתופעה מיוחדת וייחודית המופנית אך ורק כלפי העם היהודי, אי-אפשר לצפות שהעולם יצליח להזדהות איתנו. לעומת זאת, אם נסביר שהאנטישמיות היא מופע מסוים של תופעה אוניברסלית של פגיעה בזכויות אדם ובדמוקרטיה, נוכל לזכות בהבנה ובסולידריות לבעיה שמאיימת על כולנו.
בשונה מקודמו, אך בדומה לתפישת הממשל הדמוקרטי בארה"ב, גישת לפיד מבקשת לשים את הערכים של העולם הדמוקרטי והליברלי במרכזה של מדיניות החוץ. כך ניסח זאת שר החוץ במסמך עיקרי המדיניות של המשרד בספר תוכניות הממשלה ה-36: "בניגוד למה שנהוג לומר ולחשוב, היחסים בין מדינות אינם מושתתים רק על אינטרסים, אלא גם על ערכים. מדיניות חוץ נבונה מאזנת בין האידיאלי לריאלי, בין אינטרסים מובהקים לתפישות עולם… תפקידו של משרד החוץ להציג את מדינת ישראל כפי שהיא באמת: דמוקרטיה ליברלית תוססת".
כאן מתבהרת ההזדמנות הגדולה שמשברי הסייבר מציעים למשרד החוץ: כשמשרד המסחר האמריקאי מצא שחברות ישראליות מספקות טכנולוגיות למשטרים רודניים המשתמשים בהן כדי לאיים על עיתונאים, פעילי זכויות אדם, ומתנגדי משטר, הוא הטיל סנקציות כבדות על אותן חברות, כחלק מ"המאמצים של ממשל ביידן לשים את זכויות האדם במרכז מדיניות-החוץ האמריקאית". אם לפיד רוצה לתת ביטוי מעשי לאותה מחויבות ערכית, הוא יכול להשתמש בזכות הווטו שיש למשרד החוץ על-פי חוק על אפ"י, כדי למנוע יצוא למדינות בעייתיות. בעניין זה, שינוי הגישה של משרד החוץ מתחבר גם לשינוי גישה גלובלי לנושא יצוא מערכות. הכנסת שתי חברות ישראליות לרשימה השחורה בארה"ב הוכיחה שלא נוכל להמשיך ולהתגאות בהיותנו "דמוקרטיה ליברלית תוססת" ובה בעת לעזור למשטרים לפעול נגד ערכים דמוקרטיים. זוהי בעיה לא קטנה לגייס את העולם למלחמה באנטישמיות בגרסתה האוניברסלית, כפי שמציע לפיד, ובה בעת למכור נשק לבני ההוטו, כפי שישראל עשתה, או להציע למשטרים עריצים כלי סייבר התקפי למעקב.
נוסף על כך, במשבר חברות הסייבר ההתקפי טמונה הזדמנות לשפר את מעמדה של ישראל מול יהדות העולם. שינוי מדיניות המציב שיקולים ערכיים במרכז הינו צעד חיוני לעצירת הניכור הגובר והולך בין יהודים רבים בעולם, במיוחד הצעירים שבהם, לבין ישראל. כשישראל מכרה נשק למיאנמר, יותר מ-300 רבנים אמריקאים חתמו על מכתב שדורש ממנה לעצור כל סיוע צבאי למשטר המבצע טיהור אתני. כשכותרות ראשיות בכל העולם דיברו על ההמצאות הישראליות שאפשרו למשטרים לרדוף אחר פעילי זכויות אדם ולדכא התנגדות וחופש ביטוי, זו הייתה מכה קשה יותר מאלף קמפיינים של BDS לאלו המבקשים להרגיש גאווה והזדהות עם ישראל.
להתערבות משמעותית של משרד החוץ במשבר הזה יש יתרונות רבים, אבל כדי לטפל בצורה אמיתית בשורש הבעיה, נדרש מהלך פוליטי של חקיקה. כפי שהדבר מתקיים בארה"ב, באיחוד האירופי ובעולם המערבי בכלל. גם במהלך הזה טמונה הזדמנות גדולה למנהיגות פוליטית אמיצה שיש לה תמיכה רחבה, הן בקואליציה והן בציבור. בקואליציה, חוק כזה הוא ייחודי בכך שהוא מקדם אג'נדה של זכויות אדם, ובה בעת זוכה לתמיכה מדמויות בעולם הציוני-דתי-ימני, דוגמת הרב חיים דרוקמן והרב שלמה אבינר. מעבר לכך, סקר שערך לאחרונה מכון מיתווים מצא ש-64% מהישראלים סבורים שישראל צריכה לאסור מכירת מוצרים טכנולוגיים המשמשים להפרות זכויות אדם. היה זה הממצא המובהק ביותר בסקר על מדיניות החוץ בדעת הקהל הישראלית.
לסיכום, התערבות רצינית של משרד החוץ, וקידום חקיקה שתשים קץ לייצוא נשק ישראלי לידיים הלא-נכונות, יכולים להפוך סדרת משברים לסדרה של הזדמנויות, לחזק את משרד החוץ, את מעמדה של ישראל מול העולם ומול יהדות התפוצות, ומעל לכל – להוכיח שמחויבות ערכית עומדת בבסיס מדיניות החוץ שלנו, ובבסיס הזהות שלנו כמדינה.
**המאמר פורסם בהארץ, 12 בינואר 2022
