ביקורו בישראל השבוע של שר החוץ ההונגרי, פטר שיירטו, הוא ביטוי נוסף לתמיכה שפוליטיקאים מהימין הרדיקלי באירופה מפגינים כלפי ממשלת נתניהו ולקבלת הפנים החמה לה הם זוכים בירושלים. על פניו, נראה הדבר משונה משהו. למפלגות ימין הרדיקלי יש היסטוריה וקשרים אנטישמיים. דמויות כגון ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן ומנהיג הימין באיטליה מתאו סלביני מואשמות, למשל, בקידום תיאוריות קונספירציה אודות הנדבן היהודי-אמריקאי ג'ורג' סורוס שמשקפות מיתוסים אנטישמיים, ויחסם להיסטוריה האנטישמית של ארצם אינה חד-משמעית. אורבן מבקש להחליף את הדמוקרטיה הליברלית במודל שאותו הוא מכנה "דמוקרטיה נוצרית" – מונח שלא בהכרח ינעם לאוזניים יהודיות.
מה בכל זאת ההסבר לחום המופגן כלפי ישראל והאם יש לקבל זאת בברכה או להתייחס לכך בחשדנות? ניתן למצוא רמז ברור לתשובה בשיחה שקיים שיירטו בחודש מאי עם מקבילו הישראלי החדש גבי אשכנזי. משרדו של שיירטו טען כי השניים שוחחו על "עמדה משותפת" בנוגע ל"הכרה בחשיבות הריבונות” ו”התנגדות להגירה בלתי חוקית". אשכנזי הביע הסתייגות מההצהרה של שיירטו, ששיקפה את התקרבותה של ממשלת נתניהו לתנועה בינלאומית של לאומנות פופוליסטית, שאורבן נמנה עם מוביליה.
סדר היום המרכזי של הימין הקיצוני באירופה ובארה"ב הוא שימורה של מה שהוא מגדיר זהות ותרבות מקומית. הימין באירופה טוען כי שחיקת הריבונות, במיוחד בכל הנוגע לגבולות והגירה, מחבלת בעקרונות אלה. הוא מאשים את הסכם שנגן של האיחוד האירופי בהכתבת גבולות פתוחים והגירה בלתי מבוקרת, לרבות מהמזרח התיכון. בראייה יותר רחבה, האיחוד האירופי מסמל עבורם "גלובליות" מתועבת שאותה הם מאשימים בהעברת הריבונות מידיהן של קהילות לאומיות לידיו של משטר ליברלי הנשלט על ידי מוסדות בינלאומיים.
ככל שמספרם של המוסלמים באירופה גדל, כך גוברת הטענה של הימין הרדיקלי כי הגירה מוסלמית, במיוחד, מהווה איום על הזהות האירופית. בהקשר זה, הוא קושר באורח גובר בין ערכים אירופיים לבין מקורות נוצריים, בניגוד מפורש להסכמי האיחוד האירופי שמגדירים את ערכי הארגון במונחים של הכללה, חילוניות וליברליזם. האג'נדה הזאת לא נועדה להחיות את האמונה הדתית אלא למסגר את ערכי אירופה באופן שמדיר תרבויות "לא מקומיות", במיוחד את האסלאם.
באותו הזמן, בעוד הימין הרדיקלי טוען כי האסלאם מאיים על היבשת, הוא שואף להרחיק עצמו מאנטישמיות. גישה זו מאפיינת גם מפלגות ותיקות כגון החזית הלאומית בצרפת ומפלגת החירות באוסטריה, שלשתיהן היסטוריה של אנטישמיות וכיום הן טוענות שהן מגנות על יהודים מפני אלה שאותם הן מכנות האנטישמים "האמתיים" באירופה, הלא הם המוסלמים.
עד לאחרונה, חוגי הימין הרדיקלי באירופה בדרך כלל התייחסו לישראל בתיעוב, כמי שמייצגת עוצמה יהודית ואמריקאית מזיקה. כיום, הם מחבקים את ישראל כמודל אתנו-לאומי וכחזית של אירופה נגד האסלאם הקיצוני. אכן, בלהטם להסיר מעצמם כל חשד של אנטישמיות, ולהדגיש כי האסלאם אינו עולה בקנה אחד עם התרבות המערבית, מפלגות ימין רדיקלי מתייחסות כיום לא אחת לערכים אירופיים כערכי המסורת "היהודית-נוצרית".
קהילות יהודיות באירופה אינן מתרשמות. הן חוששות שהימין הקיצוני יקעקע את ה"טאבו" נגד חוסר סובלנות ומצביעות על דוגמאות לכך שהאנטישמיות חיה ובועטת בקרב רבים מפעילי המפלגות הללו. יש בכל אלה די כדי למנוע מישראל חבירה למפלגות שלהן עבר אנטישמי ברור.
אולם עבור נתניהו, הימין הרדיקלי באירופה (כמו גם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ) מהווה פיתוי – תנועה פוליטית שדוחה את התעקשות האיחוד האירופי להגן על זכויות אדם, שרואה באסלאם איום, ושביכולתה להקהות את הלחץ של האיחוד בעניין הפלסטינים. מה עוד צריך?
אינטלקטואלים ופעילים ישראלים מהימין מתחברים יותר ויותר לדמויות מהימין הקיצוני באירופה וארה"ב. התיאורטיקן הפוליטי יורם חזוני מוביל כנסים על "שמרנות לאומית" שבהם משתתפים דומיהם של אורבן וסלביני. בספרו האחרון הוא טוען שלאומנות היא מפתח לסדר עולמי, בניגוד לגלובליזם שאותו מיישם האיחוד האירופי ה"אימפריאליסטי".
דומה כי יאיר נתניהו אימץ את הגרסאות הקיצוניות ביותר של השקפת עולם זו. באחרונה צייץ בגנות "הארגון הגלובלי הרשע", הלא הוא האיחוד האירופי, "אויבם של כל המדינות הנוצריות באירופה" וזכה לעידוד נלהב של יואכים קוס ממפלגת הימין הרדיקלי "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD) ומאחד מנציגיה לפרלמנט האירופי.
לא ידוע אם ראש הממשלה מסכים עם השקפות אלו במלואן, אולם סדר היום הא-ליברלי שהוא מוביל בישראל הוא דומה לזה של מקביליו בימין הרדיקלי באירופה, והוא משתעשע בחדוה בפוליטיקה של זהויות. בבואו להלין על האיחוד האירופי באוזני אורבן ומנהיגים אחרים ממזרח אירופה, נתניהו אמר כי "מזרחית לישראל, אין עוד אירופה. אין לנו ידידים טובים יותר מהנוצרים".
רבים, בהם הנשיא ריבלין, הודפים את החיבורים הללו גם באופן עקרוני וגם מתוך דאגה ליהדות התפוצות.
במכתב למנהיגים יהודים באוסטריה, ציטט ריבלין מנאום שנשא ביום השואה, שבו אמר: "שום אינטרס או שיקולים של ריאל פוליטיק, לא יצדיקו ברית קלון עם קבוצות וגורמים גזעניים […] שחזונם הוא לשחזר פשעים כאלה נגד כל זר, פליט או מהגר שמעז, בראייתם, 'לזהם' את אזור מחייתם".
אולם גם אם נניח בצד את הסוגיות הללו, ספק אם פוליטיקה זו משרתת את האינטרסים של ישראל. תחילה, הטענה כי האיחוד האירופי עוין את ישראל היא בדיה. לישראל גישה מצוינת לשווקים ולמוסדות באירופה וכלכלתה נתרמת מכך רבות, מה עוד שתחושות האחריות והידידות שליברלים מערביים חשים כלפי ישראל מבוססות על ההיסטוריה היהודית ועל ערכים דמוקרטיים משותפים.
זאת בניגוד ללאומנים פופוליסטים שדוחים מחויבויות בינלאומיות שאינן מבוססות על אינטרסים צרים. הם גם הודפים השתתפות בנטל הביטחון הבינלאומי ובכך מותירים ריק שאליו נכנסים כוחות אחרים – דוגמת תורכיה, רוסיה ואיראן שתפסו את מקומה של ארה"ב בסוריה בעקבות החלטתו של טראמפ לסגת משם.
בו בזמן, קשריה עם הימין הרדיקלי עלולים להפוך את ישראל לסלע מחלוקת באירופה, בדומה למה שמתרחש בארה"ב, לאור ההזדהות של נתניהו עם טראמפ. הואיל ואין לנבא את התנודות הפוליטיות במערב, ייתכן שמדיניות שתזכה בתמיכה אירופית רחבה תשרת את האינטרס הישראלי טוב יותר.
פירוש הדבר כי יש לדבוק במחויבות לדמוקרטיה ליברלית, ולא לסתום את הגולל על אפשרות לשלום עם הפלסטינים. פירוש הדבר הוא גם לא לנכר את הזרם המרכזי בפוליטיקה האירופית – ובמיוחד את צרפת וגרמניה – שדוחה ביטויי אתנו-לאומנות ומטפח את האיחוד האירופי כערובה המרכזית לביטחון ולפריחה.
המאמר פורסם ב"הארץ", ב-22 ביולי 2020
