כל הפרסומים
/ שיפור מדיניות החוץ הישראלית
בדיקה אמפירית לגבי הצלחת התמודדות מדינות העולם עם משבר הקורונה מעלה ממצא מובהק – המדינות שמונהגות על ידי מנהיגים פופוליסטים ונחרצים מצליחות הרבה פחות להתמודד עם האתגר מאשר מדינות עם מנהיגות צנועה וספקנית.
משבר הקורונה מאפשר לנו לראות בצורה מרוכזת תופעה שקיימת סביבנו כבר זמן רב אבל נמתחה על תקופות זמן הרבה יותר ארוכות ולכן קשה היה לאבחן אותה – חוסר היכולת האנושית להבין ולחזות את מגמות השינוי בעולם המודרני.
אחת מהתכונות הייחודיות של נגיף הקורונה לעומת נגיפים אחרים היא חוסר היכולת שלנו להבין את התנהגותו. התופעה הזאת של חוסר וודאות מלווה אותנו בהקשרים אחרים כבר זמן רב, ונובעת מהעובדה שהשינוי בעולם הופך פחות ופחות לינארי ויותר מעריכי (אקספוננציאלי). המוח האנושי יכול להבין שינוי לינארי ויכול לחזות את העתיד על סמך ניתוח העבר על ידי אקסטרפולציה. מהפיכת המידע והטכנולוגיה הפכה את השינוי לבלתי ניתן להבנה וחיזוי העתיד הפך לאחד האתגרים המשמעותיים ביותר למנהיגות בעידן המודרני.
מנהיגים בעבר נשענו על יכולתם להציג חזון ברור לגבי העתיד, שהתבסס על יכולת להבין את ההווה ולנתח את העבר. בעידן המודרני לאף מנהיג אין את היכולת הזאת, אבל רבים בציבור עדיין מצפים למנהיגים שיתנו להם תחושת וודאות ונחרצות על רקע השינוי שאינו מובן להם ולכן הוא מאד מפחיד ומאיים.
המנהיגים הפופוליסטיים מנצלים את החרדה הקיומית הזאת של הציבור, בכדי לשווק להם פתרונות נחרצים ותחושה שהם יודעים על מה הם מדברים. לכל התבטאות שלהם, או ציוץ בטוויטר, נלווה סימן קריאה והם זוכים בשל כך לתמיכה רבה, בעיקר בקרב אותם אנשים שלא יודעים לחיות עם ספק ועם סימני שאלה.
לעומתם מנהיגים מתלבטים, שואלי שאלות שמבינים שהם לא מבינים, נתפסים כחלשים, אבל הם מצליחים להתמודד טוב יותר עם השינוי העולמי.
אני זוכר את הביקורת על שמעון פרס כשהיה ראש ממשלה, שהתבטאה בגיחוך עליו על כך שהיה אומר כן ולא. לקח לי הרבה שנים להבין שהיכולת הזאת לראות כל סוגיה באופן מורכב משני צדדיה היא הכרחית למנהיגות מודרנית. פרס הדגים לי שמנהיג בעידן המודרני צריך להיות יותר לומד מיודע, משום שרוב הידע הישן הופך ללא רלבנטי ואף למגבלה ביכולת לצאת מפרדיגמות אנכרוניסטיות להתמודד עם הבלתי נודע והבלתי מוכר. הוא הדגים לי שסקרנות, דמיון, יצירתיות וצניעות אינטלקטואלית משרתת אותנו הרבה יותר מידע של פרטים מהעבר.
ההבנה הזאת התחדדה אצלי כשלמדתי את תאוריית המנהיגות האדפטיבית של פרופסור רונאלד חפץ בבית הספר לממשל על שם קנדי של הרווארד (בזכות מילגה מקרן ווקסנר). חפץ טען שמנהיגות אדפטיבית, בניגוד למנהיגות טכנית, מתאימה יותר לעיסוק באתגרים חדשים ולא מוכרים, משום שהיא מובילה ללמידה של הקבוצה ולא להובלה של מנהיג יודע כל וכריזמטי.
בפגישות מדיניות בהן הייתי לצידו של פרס כיועצו המדיני, התרשמתי תמיד מאותם מנהיגים שידעו לבטא ספק ולשאול שאלות ולא מאלו שדיברו בנחרצות. דוגמאות בולטות היו אנגלה מרקל קנצלרית גרמניה, שידעה להקשיב וללמוד ולא להתהדר בידע. דוגמא נוספת היא האפיפיור פרנסיסקו, שהצניעות שלו אפשרה לו לפרוץ את הדוגמטיות של הכנסייה הקתולית ולקחת אותה למחוזות חדשים תוך קבלת האחר והשונה. בלטה גם המנהיגות של אובמה שתמיד בחן כל סוגיה מכל צדדיה והיה חלוץ בהבנה שהעולם המודרני מחייב גמישות ולמידה ולא פזיזות. גישה זאת של אובמה פורשה במחוזותנו ובמזרח התיכון כחולשה אבל ההיסטוריה תשפוט אחרת.
גם בניתוח לאחור של המנהיגים שלנו ניתן ברטרופרספקטיבה להבין שאותו ראש ממשלה לוי אשכול שגמגם במסר לציבור ערב מלחמת ששת הימים היה אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו פה ושהטעויות הכי גדולות של מנהיגנו נבעו בעיקר מהיבריס ולא מספק.
על כן לא מפליאה התופעה שאנחנו רואים באופן כל כך בולט כיום, שהמדינות שמתנהלות באופן הכי מוצלח בתקופת אתגר הקורונה הן אלו שמונהגות על ידי מנהיגים ובעיקר מנהיגות, שיש בהן את הצניעות, הגמישות האינטלקטואלית והסקרנות ללמוד תוך כדי תנועה. מנהיגות שלא מחפשות את התשובה המיידית האולטימטיבית שיוכלו לשווק לציבור המבולבל שמחפש וודאות במציאות כאוטית.
הגיע הזמן שהציבור בישראל יבין גם הוא, שאנחנו לא צריכים מנהיגים שהם נואמים כריזמטיים, שמשווקים לנו סימני קריאה חסרי ביסוס, אלא מנהיגים או מנהיגות צנועות, שאומרות לנו את האמת גם כשהיא לא ברורה וגם כשהיא מחייבת למידה של כולנו ועוסקות באומץ באתגרים האמיתיים ולא בהסחות דעת.
**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 22 בספטמבר 2020.
