סרביה: דוגמה למחאה חברתית שהצליחה

כל הפרסומים / ישראל

בימים אלה של להיטות הממשלה והקואליציה להעביר שורת רפורמות שיזעזעו וישנו לחלוטין את צביונה של המדינה ומנגד, התרחבות המחאה האזרחית, אפשר ללמוד ממאבקים לא-אלימים מוצלחים, שהתקיימו במדינות אחרות. דוגמה מפורסמת למאבק בלתי-אלים שנלמדת מאז באקדמיה ובארגוני חברה אזרחית ברחבי העולם היא המחאה החברתית בסרביה, שהביאה לסיום שלטונו של סלובודן מילושביץ' בסרביה ולכינונה של דמוקרטיה.

בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום: מה גרם לצעירים סרבים לצאת לרחובות?

לרקע נזכיר שיוגוסלביה, שהייתה פדרציה של שש מדינות התפרקה למרכיביה בשנות ה-90 של המאה הקודמת בתהליך אלים וכואב: קרואטיה, סלובניה, צפון מקדוניה, בוסניה סרביה ומונטנגרו. ב-1998 פרצה מלחמת האזרחים בקוסובו (שהייתה חלק מסרביה גופא) שבמהלכה ביצעו הסרבים טיהור אתני וגירשו למעלה ממיליון אלבנים ומוסלמים למדינות השכנות. המלחמה הסתיימה ב-1999 רק לאחר שכוחות נאט"ו, בהובלת ארה"ב, הפציצו את סרביה, וזרעו הרס רב. מילושביץ אולץ להסיג את כוחותיו מקוסובו וסרביה נותרה מרוסקת כלכלית ומורלית, עם תשתיות הרוסות ותחת משטר קפדני של חרם בינלאומי. האבטלה הגיעה לעשרות אחוזים והשכר הממוצע עמד על כ-50 דולר, בהשוואה לכ-800 דולר בתקופת יוגוסלביה.

כל אותו זמן שלטה במדינה המפלגה הסוציאליסטית בראשות מילושביץ' שזכתה בבחירות פעם אחר פעם (כן, הדוגמה הסרבית מוכיחה שבחסות ניצחון בבחירות דמוקרטיות ניתן לכונן משטר בלתי דמוקרטי בעליל) ובשיתוף פעולה עם המפלגה הרדיקלית הובילה מדיניות פופוליסטית ולאומנית קיצונית. הצעירים והמשכילים חיפשו בכל דרך לעזוב את המדינה וברחובות בלגראד אלפי סטודנטים מיואשים יצאו מידי יום להפגנות וצעדות מחאה.

והאופוזיציה? זו הייתה מפולגת ומפוצלת עם ריבוי מפלגות שמנהיגיהן עסקו במאבקים בינם לבין עצמם לא פחות מאשר במילושביץ'.

מחאה חברתית בסרביה: מחאה יצירתית

כשזו תמונת המציאות, תריסר סטודנטים שדגלו באסטרטגיה של מאבק בלתי-אלים אך הבינו שהפגנות וצעדות בלבד לא יועילו, ייסדו ארגון בשם "אוטפור" (OTPOR בסרבית = התנגדות). חבריו פעלו תחילה ללא משרדים, ללא תקציב וחלקם היו במעקב מתמיד של המשטרה וביטחון הפנים, אבל הם היו חדורי מוטיבציה, מאורגנים, יצירתיים ואמיצים ומספרם והשפעתם גדלו במהירות. תוך זמן קצר הם התבלטו בפעולות שמשכו את תשומת הלב, במדינה ובקרב משקיפים בין לאומיים.

קונצרט עם מסר מפתיע – הראשונה, קונצרט רוק ענק באוויר הפתוח ערב השנה החדשה שהיכה בהלם את החוגגים. בחצות הלילה, במקום הנשיקה המסורתית הוצגו על מסכי ענק תמונות ושמות של קורבנות סרבים במלחמות מילושביץ'. עשרות אלפים באו ליהנות ממסיבה אבל עזבו עם מסר – המציאות חייבת להשתנות!

וועידה אלטרנטיבית – אירוע שני נערך במקביל לוועידת המפלגה הסוציאליסטית בה נבחר מילושביץ' בפעם החמישית למנהיג הבלתי מעורער. אוטפור קיים "וועידה אלטרנטיבית", מצג פארודי שמשך את מנהיגי האופוזיציה הבולטים. עיתונאים נטלו סיכון וכיסו האירוע של ארגון לא חוקי.

הכשרת פעילים בפריפריה – מועד הבחירות הקבוע בחוק היה עדיין רחוק והזמן הוקדש להכשרת מאות פעילי שטח ולפעולות הסברה בפריפריה, שם היה בסיס הכוח העיקרי של מילושביץ'. האזרחים מן השורה היו עניים ומובטלים, אך גם פטריוטים גאים, מלאי זעם כלפי האויבים מבחוץ, ועד אז מילושביץ' סימל עבורם את העמידה והגאווה הלאומית.

מעצרים מתוקשרים – במאי 2000 החליט שר ההסברה הסרבי על גל מעצרים של פעילי אוטפור, שכונה "ארגון טרור ניאו-פשיסטי". אוטפור התכונן לכך וכל מעצר לווה מידית בהפגנה מול בית המעצר, בהודעות לעיתונות וניתן ייצוג משפטי לכל עצור. לא רק שהובטח שלומם של העצורים אלא המעצרים זכו לפרסום נרחב.

מחאה רציפה 24/7 – בצעד נוסף, המשטרה השתלטה על תחנת הטלוויזיה הגדולה בבלגראד, על שתי תחנות רדיו ועל עיתון ביקורתי, אמצעי התקשורת האחרונים שנותרו חופשיים. אלפי אזרחים נקבצו מחוץ לבניין העיריה למחאה רציפה, יום ולילה, עד שלמשטרה אבדה הסבלנות והפעילה כוח לפיזורה. הפעלת הכוח הביאה לתוצאה הפוכה וככל שהממשלה הפעילה יותר כוח, כך התחזקה האופוזיציה בכלל ואוטפור בפרט.

מאלצים את האופוזיציה לפעול – פעולה חשובה אחרת כוונה לא כלפי המשטר אלא דווקא כלפי מנהיגי מפלגות האופוזיציה המפולגת. ראשי המפלגות הוזמנו להשתתף בעצרת גדולה בבירה והם נכחו למרות שלא באמת רצו, אבל אף אחד מהם גם לא רצה להיעדר ולהשאיר את הבמה לאחרים. וכך, אותם מנהיגים "הועלו" אחד אחר השני לבמה ואולצו להחזיק בבאנר ענק של תנועת ההתנגדות. אירוע זה הוכיח פעם נוספת את ההשפעה של אוטפור.

הרשימה המשותפת של סרביה

מילושביץ', שראה את אי הנחת הגובר בציבור החליט במפתיע להקדים את הבחירות ולתפוס את האופוזיציה לא מוכנה. אוטפור דרשה שמפלגות האופוזיציה ירוצו במסגרת משותפת וגם האיחוד האירופי הטיל את כובד משקלו והתנה מתן סיוע בקיומה של אחדות.

לחצים אלה הביאו להקמת DOS (דמוקרטיק אופוזישן אוף סרביה), רשימה משותפת של 18 מפלגות. בראשם העמידו מנהיג פחות מוכר ממפלגה קטנה יחסית, היסטוריון חסר כריזמה בשם וויסלב קושטוניצה, דמוקרט ברמ"ח אבריו ומתנגד חריף למילושביץ', אך גם לאומן שהיה ידוע ברטוריקה אנטי אמריקאית, עובדה שתקשה על מילושביץ' להאשימו בבגידה.

סקרים גם הראו שהוא בעל הסיכוי הגבוה ביותר להביס את מילושביץ'.

משקיפים בקלפי – אחת הפעולות החשובות שעשתה האופוזיציה המאוחדת הייתה הכשרת 30,000 משקיפים ופעילים ליום הבחירות שילוו את כל 10,000 הקלפיות עד למרכז ספירת הקולות, כדי למנוע זיופים. היה ברור שאם יהיה ניסיון לזייף את התוצאות, זה יעשה בבלגרד, על ידי אנשי מילושביץ' ששלט במנגנון.

לוקחים בעלות על ספירת הקולות – ביום הבחירות במטה האופוזיציה ריכזו את תוצאות ספירת הקלפיות שדווחו על ידי המתנדבים הרבים ולאחר חצות הכריז קושטוניצה על ניצחונו במטרה להקשות על מניפולציה. המונים יצאו לרחובות בשמחה אבל מילושביץ' לא קיבל את ההכרעה. לאחר כמה ימי מבוכה והתמהמהות, מטה הבחירות המרכזי, שנישלט כמובן על ידי אנשי מילושביץ', הודיע שאף מועמד לא זכה קיבל 50% ולכן יערך סיבוב שני.

הכרעת העם, השבתת המשק – לנוכח הכרזה זו אוטפור ו-DOS יצאו "למאבק הגדול מכולם", לקראתו נערכו חודשים ארוכים. זה היה הרגע המכריע בו נבחנה היכולת של פעולה בלתי-אלימה לחייב את מילושביץ לקבל את הכרעת העם. הוכרזה שביתה כללית והראשונים להיענות לה היו 17,000 עובדי מכרות הפחם שסיפקו 70% מהחשמל במדינה ואחריהם הצטרף הלכה למעשה המשק כולו.

המשטרה הקיפה את מכרה הפחם ועובדיו אבל המוני אזרחים נענו לקריאה להגיע ולהגן על השובתים, מאותתים בכך לצבא ולמשטרה שמילושביץ' "גמור".

מאבק לא אלים – יודגש שהמפגינים הונחו שלא לפגוע בשוטרים ולא לספק כל עילה להפעלת אלימות. המסר היה – אין מלחמה בין המשטרה למחאה, שניהם קורבנות של השיטה. ואכן, תומכי האופוזיציה שיצאו לרחובות זעמו, אך פעלו בסבלנות כדי למנוע שפיכות דמים והמשטרה נמנעב גם היא מהפעלת כוח.

עשרה ימים לאחר הבחירות הגיעה ההכרעה. סרביה הייתה "על גלגלים". שיירות עשו דרכן לבלגרד. השוטרים הציבו מחסומים אבל הבהירו שלא יפעלו נגד העם. שיירות ארוכות של רכבים מכל הסוגים נעו לבניין הפרלמנט, נחושים להישאר שם ככל שיידרש. אליהם הצטרפו תושבי בלגרד בקריאה "סרביה קמה לתחיה".

ברגע האמת, כאשר ההמון עלה על הפרלמנט והשוטרים החמושים שראו את יחסי הכוחות עזבו את המקום. מפקדי המשטרה מעולם לא הורו לפתוח באש על ההמון. הם ידעו שאלו הוריהם, ילדיהם או שכניהם שניצבים שם.
ביום הזה נרשמו ההרוגים היחידים במהלך כל פעילות תנועת ההתנגדות. אחד, לאחר שלקה בליבו והשני, בתאונת דרכים באחת השיירות לבלגראד.

סוף דבר.
ההמון פרץ לבניין הפרלמנט, ולאחר יומיים של שתיקה מילושביץ' הודה בהפסד וירד מהבמה. אוטפור סיימה את תפקידה. קושטוניצה נכנס למשרד הנשיא, נערכו בחירות לפרלמנט וממשלה דמוקרטית נבחרה.

מחאה חברתית בסרביה בשמונה צעדים

1. מחאה לא-אלימה, יצירתית, נחושה ומתמשכת יכולה להצליח הרבה יותר מהר ממחאה אלימה, שעצם סיכויי הצלחתה קטנים יותר.

2. להתחיל ממינוס ולהצליח – תנועת אוטפור הצליחה ליצור שינוי למרות נקודת מוצא עגומה (אותה מכירים בישראל היטב) של אופוזיציה מפולגת על רקע אידאולוגי ומאבקים על מנהיגות.

3. להשיב את אמון הציבור – העם הסרבי איבד לחלוטין אמון בפוליטיקאים. האמירה "כולם מושחתים" רווחה בכל הציבורים. הלך רוח זה שרת היטב את מילושביץ' שניצל היטב את השיח שעיקרו: "בסדר, אבל מי יבוא במקומו?", הרי אם כולם מושחתים, מה זה כבר משנה? אוטפור הציע גישה אחרת – לא לעסוק בשאלת המחליף אלא ראשית כל יש להפילו. זה העיקר.

4. מחאה של פטריוטים – סרביה היתה במלחמה כמעט בלתי פוסקת לאורך שנות התשעים של המאה הקודמת וכן תחת סנקציות כלכליות חריפות ובידוד בינלאומי. במציאות כזו, כפי שגם בישראל יודעים, יש התלכדות סביב הדגל והמנהיג. על רקע זה, חשוב היה לשכנע את העם כי ההתנגדות למילושביץ' נובעת מאהבה לסרביה ולעתידה. מצד אחד המסר היה: המחאה היא הפטריוטיות האמיתית, ומצד שני, בהחלט הסכימו לקבל סיוע מבחוץ, מחו"ל. נכון שהעובדה שאוטפור קיבל סיוע מארצות הברית והאירופים הפכה אותו לפגיע אבל כאשר מילושביץ' האשים שתנועת ההתנגדות היא "בובה אמריקאית" הרוב כבר הבין שמדובר בפטריוטים אוהבי מולדת.

5. לא מפלגתיים – כדי לשמור כל הדימוי הנקי הבהירו ראשי אוטפור כי אין בכוונתם להפוך למפלגה, לחבור למפלגה קיימת וכי אינם מחפשים תפקידים.

6. יצירתיות במאבק – יצירתיות ואירועי תקשורת לא שגרתיים חיוניים לא רק כדי להגיע לקהלים גדולים כי אם גם לחדד את המסרים העיקריים. את השינוי הגדול בהשפעה על הציבור השיג אוטפור מפעולות יצירתיות וחכמות כמו קונצרט ראש השנה, צעדות בפריפריה ובבירה, "העמדת" ראשי מפלגות האופוזיציה על במה אחת ועוד.

7. המכון הרפובליקאי הבינלאומי בוושינגטון קיים סמינר עבור פעילי הארגון. ההמלצה העיקרית הייתה לאמץ חשיבה אסטרטגית. גם מאבק לא אלים צריך לאמץ חשיבה צבאית שעיקריה: ריכוז כוח משמעותי, בחירת המקום והזמן להפעילו ושמירה מתמדת על היוזמה.

8. הפגנת כוח עממי – ברגע המבחן, בעיתוי המתאים, כנראה שאי אפשר להימנע ממעבר מהפגנות וצעדות לצעדים חריפים יותר, כאלה שמוגדרים בהכללה כ"מרי אזרחי". המשטר שולט במנגנוני השלטון ועל תנועת המחאה להפגין כוח עממי נגדי משמעותי, כזה שאין להתעלם ממנו יותר.

לסיכום, ישראל שונה מאד מסרביה של מילושביץ' אבל עקרונות הפעולה הנדרשות אינן שונות בהרבה. יש לזהות את גורמי ההשפעה העיקריים על הממשלה מחד ועל הציבור מאידך (חלקם כבר החלו לפעול), להפגין נוכחות גוברת ברחובות, להפיק אירועים תקשורתיים יצירתיים ותכופים, לא ליפול לשגרת מחאות קבועה שהעניין בהם דועך, לא לוותר על הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית ובנקודת השיא לעבור לצעדי מרי אזרחי. כך, אפשר למנוע גם את הפגיעה הגסה בדמוקרטיה בישראל.

המאמר פורסם ב"שתיל", ב-14 בפברואר 2023.