עשור לאביב הערבי: הפערים מתרחבים, האבטלה גואה והשחיתות עדיין שם

כל הפרסומים / ישראל והמזרח התיכון

פעם בשנה במהלך העשור האחרון עלה לכותרות שמו של הירקן התוניסאי מחמד בו-עזיזי, ששפך על עצמו דלק והצית את גל המהפכות בעולם הערבי. עיתונאים ראו במעשה ההצתה הנוראי ובנסיבות שדחפו את בו-עזיזי אל מותו – ייאוש, עוני ואדישות של הרשויות. אלה מביניהם שהולכים לבקר את משפחתו בעיירה הנידחת סידי בוזיד, מגלים שלא הרבה השתנה עבור אנשים כמו מחמד בו-עזיזי, גם אם למעשה הכל השתנה.

גם במצרים, במולדתו של הבלוגר הצעיר חאלד סעיד, שעונה על ידי המשטרה בשנת 2010 והפך לאחד הסמלים הבולטים של ההתנגדות עוד לפני אירועי תחריר, חשים עיתונאים ובלוגרים, שרודפים אחד הצדק וחושפים שחיתויות, כי המצב חזר לגרסה יותר מחמירה של העבר, כאילו שמעולם לא היה שם אביב ערבי ורוח חופש.

על פי הסקרים האחרונים, מרבית הצעירים הערביים אינם חולמים על מהפכות, כי אם על הגירה לדובאי, לאותה מונרכיה אבסולוטית שלכאורה מסמלת את ההפך מתופעת האביב הערבי והדרישה שעלתה בה לחרות ולרפורמה.

לפני כמעט עשור עמדתי יחד עם מאות אלפי מצרים בכיכר תחריר וראיתי את הגווים הזקופים, את הניצוץ בעיניים, ואת האחדות שהתגלמה בצעקה האדירה "העם רוצה להפיל את המשטר". חשתי אופוריה ותקווה לעתיד טוב יותר, אך גם זיהיתי את התמימות של המפגינים, את העדר ההנהגה ואת הניגודים הגדולים בין הפלגים השונים, שהשתתפו במהפכה ההיא.

מדוע האביב הערבי שכל כך הצליח בשלבים הראשוניים למעשה נדון לכישלון מלכתחילה? האם עשור לאחר האירועים ניתן להכריז על האביב הערבי כעל כישלון קולוסאלי של המחנה הרפורמיסטי בעולם הערבי? האם האביב הערבי בכלל הסתיים? ואם לא – איזה משטר הוא עלול לסחוף בהמשך?

המהפכה ששודרה

בתחילת שנות ה-90 כתב רוג'ר ווטרס את השיר "בכיכר טיאנאנמן" שהוקדש לדיכוי של המחאות בסין. באחד הבתים הוא שר על הייחודיות של "נערה בעלת עיני שקד שמתה בשידור חי".

באופן דומה למחאות בסין, גם מהפכת האביב הערבי הועברה כולה בשידור חי. בשלב הראשון העובדה הזו שיחקה לטובת המפגינים, וכבר בשבועות הראשונים השתלטו צילומי המהפכות במדינות הערביות על המרקע הכחול ועל הרשתות החברתיות. העולם התאהב בצעירים הנלהבים בתוניסיה ובמצרים, וחגג יחד אתם את המפלה של הדיקטטורים ששלטו בארצם במשך עשרות שנים ודיכאו את אזרחיהם בברוטליות.

הרייטינג היה גבוה במיוחד כשהתמונה הייתה פשוטה וחד משמעית. אבל מאוחר יותר, כשהכל הסתבך והחל תהליך של העברת השלטון, כבר לא היה ברור מיהם הטובים ומי הרעים.

לפתע העולם גילה שלא כל מי שמוחה נגד דיקטטור הוא בהכרח שוחר דמוקרטיה, שבבחירות דמוקרטיות עלולים לנצח גם כוחות איסלמיסטיים, ושכאשר מצב של כאוס, אנרכיה ואלימות הופכים לשגרה, צומחים כוחות רשע אדירים שמעלים את המושג סדיזם לרמות חדשות.

כשכל זה קרה האביב הערבי איבד מהזוהר שלו, והעולם כבר לא היה דבוק למסכים. גם הזוועות בסוריה, לוב ותימן הפסיקו לטלטל ולרגש, ועד מהרה הפכו לשגרה של מישהו אחר.

האביב הערבי, שהצטלם באופן כל כך פוטוגני בהתחלה, הפתיע את העולם בקצב המהיר ובעוצמה שלו, כי אף אחד לא ציפה שדיקטטורים כוחניים יפלו כל כך מהר. אבל עוד לפני שבתוניסיה הרחוקה מוחמד בו-עזיזי הצית את עצמו למוות, סיר הלחץ הפוליטי במדינות הערביות הללו רתח ובעבע.

במצרים התפתחה תקשורת פרטית, לראשונה מאז מהפיכת הקצינים החופשיים ב-1952. בתוניסיה מיליוני אזרחים התחברו לפייסבוק עוד לפני 2011. בתימן צמחו תנועות של זכויות אדם שמשכו אליהן מאות פעילים, ובלוב סופרים פרסמו כתבים על דיכוי האופוזיציה הלובית על ידי קדאפי. הדיבורים על הצורך להתנגד לאוטוקרטיה שלטו בשיח והצורך בשינוי וברפורמה הלך וגבר.

כ-3,500 אירועי מחאה ושביתה התרחשו בארץ הנילוס בין השנים 2005 ל-2011. התנועה "השישי באפריל" ששיחקה תפקיד משמעותי בפרוץ האביב הערבי צמחה מתוך אחת ההפגנות המשמעותיות שהתרחשה ב-2008 בעיר מחלה אל-כובראא שנמצאת במחוז אל-ג'רביה.

במהלך שנות האלפיים הפערים החברתיים במצרים גדלו עוד יותר, ובעוד שנתוני המאקרו הראו שהכלכלה המצרית צומחת ומתפתחת, ברמת המיקרו האזרח הפשוט נאנק תחת העול הכבד של יוקר המחיה, השחיתות השלטונית והתשתיות המתפוררות.

גם סוריה ולוב ואפילו תימן הרעועה צמחו והתפתחו בשנת 2011, לפני פרוץ המהפכה. אך הצמיחה הכלכלית לא הגיעה לפריפריות העניות, השחיתות רק הלכה והתרחבה והדיכוי רב-השנים נמשך ביתר שאת.

השילוב של עוני, ייאוש וסלידה מהשלטון המושחת הביא לתגובת שרשרת אדירה. המשטרים הערביים, שבאו לעולם בתום התקופה הקולוניאלית, לא הצליחו להתמודד עם האתגרים הרבים של הכלכלה המודרנית ועם הקצב האדיר של גידול האוכלוסייה. הם לא הצליחו לספק לחם ותעסוקה בעודם טובעים בשחיתות מחרידה. בנסיבות אלה האביב הערבי היה בלתי-נמנע.

המלוכות שרדו, הרפובליקות נמוגו

תופעת האביב הערבי סחפה את תוניסיה, מצרים, תימן, סוריה ולוב, ובשלב השני הגיעה לסודאן ולאלג'יריה אך לא נעצרה שם. היא הגיעה גם למלוכות – בחריין, מרוקו וירדן. בחריין הזעיקה לעזרה את סעודיה, האחות הגדולה, וזאת שלחה את הצבא שלה דרך הגשר שמחבר בין סעודיה לבחריין. האופוזיציה דוכאה, והמלוכה – שרדה.

במרוקו אלפים יצאו לרחובות ודרשו שינוי, אך מספר המפגינים לא הגיע למיליונים כפי שקרה במצרים, והמשטר הצליח להכיל כמה מהדרישות שלהם בצד של מאסרים של פעילים אחדים.

גם בירדן האביב הערבי בא לביקור, אך לא סחף את המיליונים ולא פגע בבית המלוכה. קטר, עומאן, כווית, סעודיה ואמירויות לא ניזוקו מהאביב הערבי, גם אם התופעה הזאת הדירה שינה מעיניהם של השליטים.

מה סוד קסמן של המונרכיות במזרח התיכון? האם הן נהנות מלגיטימיות דתית, משום שהשושלת ההאשמית בירדן ובית המלוכה במרוקו הם מצאצאי הנביא מחמד? האם פשוט מדובר במשטרים יציבים יותר, שמאז שנות ה-50 לא חוו הפיכות וזעזועים גדולים? האם מדובר בכסף הרב שהמדינות במפרץ הרעיפו על האזרחים שלהם ובשביעות רצון גדולה יותר, או שמא המונרכיות פשוט היו גמישות יותר ביחס לדרישות של המפגינים בארצם, וניצלו. ההערכה הרווחת היא כי מדובר בשילוב של כל הגורמים הללו.

לעין מערבית נדמה לפעמים שלמונרכיה בעולם המודרני אין זכות קיום. ואולם במזרח התיכון רבים סבורים שדווקא המונרכיות לגיטימיות הרבה יותר מהרפובליקות הערביות, שבהן הבחירות הן לא יותר מהצגה ריקה מתוכן. כמובן שכאשר מדובר במדינות המפרץ, רמת החיים גבוהה יותר בהשוואה למצרים, תוניסיה, תימן או לוב. בירדן ומרוקו שיחקו תפקיד משמעותי בהצלת המשטרים הללו הן הלגיטימיות הדתית והן הגמישות היחסית שהפגינו.

עוד מקרה יוצא דופן הוא הרשות הפלסטינית. למרות שהשחיתות פושה ברשות מיום היווסדה ועל אף הפופולריות הנמוכה של יו"ר הרשות, אבו מאזן, האביב הערבי פסח על השטחים הפלסטיניים. בעזה שלט החמאס ביד רמה, ובשטחי הגדה האוכלוסיה הפלסטינית לא יצאה לרחובות ולא דרשה להפיל את יו"ר הרשות ואת אנשיו.

"אני מאמין שבתקופה הזאת עדיין הייתה תקווה לשינוי, השחיתות עוד לא הייתה כל כך נוראית, ועדיין היה סיכוי לסיום הכיבוש. מאז הכל השתנה. כל מי שמבקר את הרשות נזרק לבתי הכלא והמצב רק הולך ומחמיר", אומר לזמן ישראל עזיז אבו-סארה, איש עסקים ומומחה לתיירות ממזרח ירושלים שהקים את MEJDI TOURS, חברה ערבית-יהודית שמארגנת טיולים שמחברים את התיירים למרחב שבו הם מטיילים. "ככל שאנשים יהיו יותר מיואשים וללא כל אופק פוליטי או מדיני, כך יגבר הסיכוי לכך שהאביב הערבי יכה גם ברשות" אומר אבו-סארה.

המהפכה שנגנבה

אך האם למפגינים בכיכר תחריר (מצרים), בכיכר תע'ייר (תימן), בכיכר הפנינה (מנאמה) ובמקומות האחרים היה בכלל סיכוי מול האוטוקרטיות הערביות? די מהר התברר שבמדינות כמו לוב בעצם אין כלום: אין מוסדות שלטון, אין בתי משפט, אין פרלמנט ושאפילו הצבא הורכב משכירים שנפוצו לכל עבר ברגע שקדאפי ירד למסתור.

כך קרה גם במצרים שבה דיכאו הנשיאים מאז 1952 את החברה האזרחית, והפכו את הפרלמנטים ואת בתי המשפט למריונטות. הדבר היחיד שנותר על כנו במצרים היה הצבא, ולאנשי צבא היה אינטרס מובהק להחזיר את השלטון לידיהם.

מדינות ערביות עשירות התערבו במה שהתרחש במצרים, לוב וסוריה, כשכל אחת מהן תומכת באותו צד שמשתף פעולה עם המדיניות שלה. בתוך המשחק הגאו-פוליטי הגדול הזה אלה שנותרו ללא תמיכה היו שוחרי הדמוקרטיה והמפגינים שהאמינו בסיסמאות המהפכה ובשינוי המממש ובא.

"אני מאמין שהיה צורך אמיתי באביב הערבי, כלומר בטרנספורמציה של המערכת הפוליטית במדינות הערביות. הסיבוב הראשון של ׳האביבים׳ הללו לא השיג את מטרתו. ברוב המקרים תנועות המחאה נחטפו על ידי קבוצות אחרות ובעלי אינטרסים חזקים. כשמפגינים קיוו לתמיכה בינלאומית משמעותית, העולם אכזב אותם (ראו מה שקרה בסוריה).

"אבל אנחנו צריכים גם לזכור שלפעמים לוקח למהפכות עשרות שנים על מנת להבשיל לשינוי משמעותי. הדוגמה הקלאסית היא כמובן המהפכה הצרפתית. לכן אני חושב שעדיין מוקדם מדי לקבוע האם האביב הערבי היה הצלחה או כישלון", אומר עזיז אבו-סארה.

גם עמר אבו-לילה, חוקר סורי מדיר א-זור שפועל בשנים האחרונות בגרמניה ומנהל את האתר דיר א-זור 24  מאמין שתופעת האביב הערבי בסוריה עתידה להימשך.

"האביב הערבי איננו כישלון למרות שרבים מאלה ששירתו את המשטר של אסד ניסו לעשות לו דמוניזציה ופוליטיזציה. אסד איבד את הלגטימציה שלו מאז 2013, אך ההופעה של דאע"ש (מהלך שהמשטר הסורי היה מעורב בו, ק״ס) והכנסת הכוחות הרוסיים והאיראניים, גרמו למיליונים להימלט לבתיהם ולהביס את המוחים והמתנגדים למשטר.

"אני מבטיח שברגע שהקהילה הבינלאומית תכפה על אסד את רצונה, אנו נחזור ונפיל את המשטר בפחות משבוע. המכשול שעומד לפנינו הוא השימוש המאסיבי בנשק ומעורבות של גורמים זרים בסוריה", אומר עמר אבו-לילה בראיון לזמן ישראל.

עונת השנה – דיכוי

לאחר שבשנת 2011 אזרחים במדינות ערביות רבות שברו את מחסום הפחד ויצאו לרחובות שבהם היו עלולים להירצח או להיאנס, נראה שעתה הכל חזר לקדמותו. המשטרים הערביים ששרדו או נולדו מחדש למדו את הלקח והבינו שכדי למנוע את הישנותה של מהפכה, כדאי לגדוע אותה עוד בראשיתה – מכאן המאבק שמתנהל נגד פעילי רשת, משפיענים, זמרים מפורסמים מדי ואפילו נערות טיק-טוק, מסעודיה ועד מצרים.

הייסם חסנין, חוקר ממוצא מצרי שלמד במשך כמה שנים באוניברסיטת תל אביב סבור שהאביב הערבי נכשל כשלון חרוץ במצרים. "כעת יש במצרים משטר חזק שמחזיק את המדינה באגרוף ברזל ולא מאפשר לאופוזיציה להתבטא. הסיכוי להתקוממות כעת מאוד נמוך או כלל לא קיים, בגלל הפחד מהמשטר וגם בגלל שבני אדם הבינו שמחאות מביאות גם מצוקה כלכלית והעדר ביטחון. אז רבים מעדיפים להמשיך עם הסטטוס-קוו", אומר חסנין בראיון לזמן ישראל.

במדינות החלשות שסבלו מאי-יציבות עוד בטרם מהפכה, כגון תימן, סוריה, סודאן ולוב נמשכת מלחמה, והיא לא צפויה להסתיים במהרה. תוניסיה, מולדתו של האביב הערבי, ממשיכה לבלוט בנוף של בניינים הרוסים וגופות חרוכות בתור ההצלחה היחידה. תוניסיה היא הפוסטר-צ'יילד של האביב הערבי והיא גם מוכיחה לכל העולם שלמזרח התיכון עדיין יש תקווה. ואולם תהיה זאת טעות לחשוב שכל מדינה במזה"ת יכולה להפוך לתוניסיה שגם שם יש קשיים מרובים.

בצל התרסקותן של הרפובליקות והחלומות על דמוקרטיה ושינוי, בולטת ההתחזקות של המונרכיות שצלחו את הגל הראשון והשני של ה"אביבים" וכעת עושות כל מה שאפשר כדי לשלוט במצב לא רק בארצן אלא גם בארצות האחרות, ולדאוג לכך שיהיו בתחום ההשפעה שלהן. סוריה, לוב ותימן הפכו לזירת ההתנגשות בין מדינות האזור ובין המעצמות הגדולות, ואין צפי לכך שבקרוב ישרור שם השקט ותתחיל בנייה מחדש.

בזירה האזורית האביב הערבי הביא להיחלשות המערכת הערבית ולהתחזקות ההשפעה האיראנית והטורקית באזור. באופן פרדוקסלי, התופעה הזאת הביאה להתלכדות משמעותית בין המדינות הסוניות במפרץ לבין ישראל, מתוך הצורך לשתף פעולה בעולם שאינו יציב, וליצור ברית איתנה לקראת עזיבת ארה"ב את האזור.

ועדיין, היום בשלהי שנת 2020 הנוראית ניתן לומר בוודאות שהסיבות לאביב הערבי לא נעלמו. האבטלה גואה, השחיתות עדיין שם, פערי המעמדות גדלים. אם המצב הזה לא ישתנה, ייתכן שכעבור עשור או אפילו פחות מכך, שוב יחווה המזרח התיכון גל מחאות בהשתתפותם של הילדים של היום, אלה שגדלו בעידן של פוסט-אביב הערבי, על הרס החלומות הגדולים של הוריהם שלרגע קט אי שם ב-2011 נהנו מלגימה קטנה של חופש וחרות.

**המאמר פורסם ב"זמן ישראל", 30 בדצמבר 2020