כל הפרסומים
/ ישראל והמזרח התיכון
בסוף השבוע חשף ח"כ אביגדור ליברמן שראש המוסד ואלוף פיקוד דרום ביקרו בתחילת החודש בחשאי בקטאר. ביקור זה מחזק את דבריו של גורם בכיר המקורב לממשל הקטארי שפגשתי במהלך ביקורי שם ב-2018. בשיחתנו הוא תיאר בפניי את קשרי האמון המצוינים בין מקבלי ההחלטות בשתי המדינות, והרחיב על אודות שיתוף הפעולה המוצלח ביניהם. אירועים אלו מצביעים על השינוי במצב היחסים בין ישראל לקטאר – מתפיסה הדדית עוינת לשיתוף פעולה יוצא דופן.
בעשורים האחרונים הייתה קטאר גורם מסית ומתסיס המאיים על יציבותם של משטרים ערביים שישראל חפצה בהישרדותם. היא הובילה קו לעומתי המעודד רדיקליזם ותומך בפעילותם של ארגונים ג'יהאדיסטים, וטיפחה את קשריה עם האחים המוסלמים. בנוסף, לצד קרבתה לטורקיה, סיפקה קטאר תשתית כלכלית ענפה לחמאס וניהלה קשרים כלכליים עם איראן. מדיניות זו הציבה אותה בשורה אחת עם אויבותיה הגדולות של ישראל.
אלא שהמציאות המטלטלת במזרח התיכון אתגרה את היריבות בין ישראל לקטאר ודחקה בהן לשנות את יחסיהן. בתום מבצע צוק איתן הצריך החורבן בעזה מלאכת שיקום מקיפה, דווקא בעת שבה מדינות ערב סירבו לתמוך כלכלית בהנהגת חמאס. בירושלים התחדדה ההכרה שהמציאות הכאוטית בעזה היא בבחינת חומר בערה, ואם לא תטופל כראוי, היא עלולה להתפתח לסבב לחימה נוסף. במובן זה מצאה ישראל בת ברית: קטאר הציעה סכום של יותר ממיליארד דולר לסיוע הומניטארי ברצועה.
מבחינתה, ההשקעה בעזה הייתה חלק ממחויבותה המוסרית והאידיאולוגית, אבל מעבר לכך, זו הייתה הזדמנות עבורה להפוך לגורם מרכזי בתיווך בין ישראל לעזה, במיוחד בתקופה שסעודיה ומצרים – המתווכות המסורתיות והיריבות של קטאר בעולם הערבי – הורידו פרופיל והתמקדו בעיסוק בענייניהן הלאומיים.
באופן זה היא חיזקה את מעמדה באזור ותרמה להידוק קשריה עם הממשל האמריקני. אין ספק שישראל הייתה מעדיפה סיוע סעודי או מצרי, אך משלא נמצאה אלטרנטיבה אחרת, נוצרה התשתית לשיתוף פעולה חריג על בסיס אינטרס משותף. בנוסף, ישראל הניחה שבהיעדר החלופה הקטארית, חמאס תהדק את קשריה עם איראן.
ישראל מודעת היטב לכך שקטאר לא יכולה להוביל לפריצת דרך מדינית בסכסוך הישראלי-פלסטיני בשל מגבלות כוחה והשפעתה, אך אין בכך לבטל את חשיבותה כשחקנית מרכזית בתיווך מול חמאס. במבחן המציאות, מלאכת התיווך של השגריר הקטארי לעזה, מוחמד אל עמדי, לצד תרומתם של המצרים ושליח האו"ם מלדנוב, סייעה משמעותית לדחיית סבבי הלחימה, גם בעתות שבהן נראה היה שישראל לא מוכנה להבליג עוד.
עם זאת, יש לזכור שהשיח מתקיים מרבית הזמן במקומות של אין ברירה. קרי: באזורים שבהם גוברים צורכי השעה על אידיאולוגיה וריחוק תרבותי-דתי. אלו יחסים פונקציונאליים ונקודתיים שתכליתם השגת שקט בעזה באמצעות סיוע כלכלי והומניטרי. באופן מסורתי, העמדה הקטארית הייתה ועודנה פרו-פלסטינית (כלומר: דורשת נסיגה ישראלית מלאה מהשטחים ותומכת בזכותו של העם הפלסטיני למדינתו). משמעות הדברים היא שכל עוד אין התקדמות בסוגייה הפלסטינית, היחסים בין דוחא לירושלים ימשיכו להיות מוגבלים בטיבם והיקפם.
ישנה עוד כברת דרך ארוכה עד להכרה דיפלומטית רשמית בין המדינות, אך אין בכך לבטל את השינוי ביחסיהן. תוך שנים ספורות הפכו ישראל וקטאר ממדינות עוינות לשותפות אסטרטגיות בעיצוב הזירה העזתית.
אין משמעות הדברים שקטאר התנערה מקשריה ההיסטוריים עם אויבותיה המוצהרות של ישראל, אלא שהסתכלותה על הסוגייה הפלסטינית לא נשענת עוד על מושגים בינאריים של תוקפן וקורבן, אלא על הכרה באחריותם ההדדית של הגורמים השונים למשבר בעזה.
באשר להנהגה הישראלית, סביר להניח שעמדתה החשדנית כלפי קטאר תימשך גם בשנים הקרובות. אלא שבניגוד לעבר, חשדנות זו לא פוסלת על הסף את היחסים, אלא קובעת את גבולות המתאר שלהם.
אמנם קטאר אינה בת הברית הטבעית של ישראל, אך בה בעת עניינה הרב בטכנולוגיה ובמדע הישראלי יכול לשמש בסיס לשיתופי פעולה נרחבים בתחומים שונים. נכון תעשה ישראל אם תבחן את יחסיה עם הנסיכות המפרצית בהתאם למציאות המשתנה, ולא על בסיס פרדיגמות ישנות.
המאמר פורסם ב-ynet ב-27 בפברואר 2020.
