הדיון הציבורי בדבר חיותה של חלופת שתי המדינות לפתרון הסכסוך יודע עליות ומורדות בעשור האחרון, אך בדבר אחד שורר קונצנזוס שחוצה קווים מפלגתיים, ולפיו אין סיכוי בעתיד הנראה לעין להגיע להסכם קבע. הביטוי "אין פרטנר" בצד הפלסטיני נשחק מרוב שימוש. בחודשים האחרונים הדיון עלה מדרגה (או ירד, בהתאם להשקפה הפוליטית) וגברו הקולות שקבעו כי נסתם הגולל על חלופת שתי המדינות לנוכח המציאות בגדה המערבית, היעדרו של מנהיג פלסטיני שיכול ורוצה, ותזוזתה ימינה של החברה הישראלית. קולו של א.ב יהושע הפתיע, בעיקר את השמאל, ועורר שיח ציבורי ער ומעניין. היו שנדו בראשם בהסכמה, במעין קבלה פסימית של המציאות, היו שהתווכחו עם מסקנה זו, והיו שצהלו.
אלא שמדובר במציאות מורכבת הרבה יותר, או במהופך – ברורה למדי. בינארית, בלשונו של החוקר מתי שטיינברג: חלוקה לשתי מדינות או הידרדרות לאפרטהייד. שטיינברג מוסיף אבחנה מעניינת, וכל כך נכונה: בעוד שהחלופה הראשונה מחייבת הסכמה והצהרה רשמית, חלופת האפרטהייד אינה זקוקה לכך, והיא תצמח כברירת מחדל של הנסיבות במקרה שחלופת ההסכם לא תתקיים.
יהא מי שיטען שמצבה האסטרטגי הנוח של ישראל בשנים האחרונות מעניק לה מרחב תמרון רחב יותר, ומחזק את מעמדה מול הצד הפלסטיני. התפוגגותה של המתכונת הכלל-ערבית של הסכסוך, כהגדרתו של דן שיפטן, והסכמי אברהם, ששינו לבלי הכר את מעמדה של ישראל במפרץ ובאזור בכלל, אכן ממחישים זאת היטב.
העניין הוא, ובכך שוגים המשתבחים בהישגים הללו, הנכונים לכשעצמם, שכל זה לא מעלים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני או ממסמס אותו, שהרי מדובר בסכסוך בין שתי זהויות הכלואות יחדיו בטריטוריה שבין הים לנהר. יתר על כן, הזהות שנמצאת בסכנה גדולה יותר היא זו היהודית.
דווקא על רקע זה, קולות עדכניים וטרנדיים הקוראים ל"צמצום הסכסוך", מרעים את מצבה של מדינת ישראל. הם מספקים את האשליה שניתן לצמצם את נקודות החיכוך (דבר שנחוץ בכל מקרה, ובאופן מיידי), מבלי להידרש לשאלה המרכזית הנוגעת לדמותו של ההסכם, או לגורלן של שתי הזהויות.
מה ניתן וחובה לעשות? ראשית, להפנים שחלופת שתי המדינות אמנם התרחקה, אבל לא נעלמה. היעלמותה פירושה, ואין בלתה, החלטה ישראלית מודעת שתומכת בהיעלמה. אין למדינת ישראל (היהודית) הפריבילגיה לכך. אדגיש שוב: קבלתה של הטענה כי חלופה זו איננה אפשרית פירושה שהגלישה לאפרטהייד היא בלתי נמנעת. ההכרזה על מצב זה אמנם אינה אקטיבית מצידה של ישראל, אולם היא תהיה כך מצידה של הקהילה הבינלאומית, זו שבהבל פה והצבעה באו"ם העניקה את הלגיטימציה להקמתה של מדינת ישראל.
המונח אפרטהייד בישראל מעורר, באופן מיידי ומובן, תגובות חריפות והאשמות של הפחדה שאיננה במקומה. ע"ע ההתבטאות של שר החוץ יאיר לפיד אתמול (יום ב'). אולם פירושו המעשי של המונח מתבטא בשלל צעדים שכבר מתבצעים בשטח, ומתקבלים בהבנה או בהדחקה מצד מרבית הציבור הישראלי: היעדר זכויות אזרח בסיסיות לפלסטינים, אכיפה שונה ומפלה של החוק הישראלי בשטחים (דין אחד לנו ושני להם), אי-אכיפה של עבירות מצד ישראלים נגד הפלסטינים, נתיבי תנועה עוקפים אך נפרדים (מובנים אולי מבחינה ביטחונית, אולם בעייתיים מאוד בלשון המעטה מבחינה חוקית ואזרחית) ועוד.
הקושי בהבנתו ובהפנמתו של המונח "אפרטהייד" מובן. אולם חשוב לא פחות להבין שמדובר בתהליך של גלישה, מהירה או איטית, למציאות מבהילה. אם זו תונח לפתחו של הציבור הישראלי, באופן בהיר ואחראי, יש סיכוי שיתעורר וידחה בשאט נפש, גם אם במבוכה, את מה ש(לא) רואות עיניו.
אשר על כן, חייבים לפעול כדי למנוע את אובדנה של חלופת שתי המדינות. זה דורש הפנמה של משמעות חדלונה, אך לא די בכך. חובה להשיב את השיח הציבורי והפוליטי סביב התהליך המדיני (ביטוי שהפך לנאיבי ולא רלבנטי), אל מול הנהגה פלסטינית שמחויבת (עדיין) להסכמים שנחתמו עם ישראל, ולהתחייבויות שאש"ף נטל על עצמו בהקשר זה.
ההנהגה הפלסטינית נתפסת כלא-דמוקרטית, נאחזת בקרנות המזבח ועוד כהנה וכהנה ביטויים מחמיאים, אולם כך גם שלל בני השיח שלנו באזור, כולל חברינו הקרובים. שאלת המפתח היא אם הנהגה זו, הגם שנחלשה, רואה בחלופת ההסכם ובחזון של שתי מדינות בסיס משותף לשיח מדיני-אסטרטגי.
אם התשובה לכך חיובית, ולדעתי היא אכן כך, ראוי לתרום ללגיטימיות שלה, הן בשיח מדיני בדרגים הבכירים ביותר, אף אם הדרגתי, ובשיח דומה, ישראלי ופלסטיני, עם בעלת בריתנו האסטרטגית, ארה"ב. ממשל טראמפ, למרות פגמיו המרובים, סיפק את הסכמי אברהם וההכרה בירושלים; ממשל ביידן יכול לספק את חזרת השיח השפוי והמציאותי, ובנסיבות נוחות ומשופרות לישראל.
