על פי דיווחים בתקשורת, ארצות הברית נערכת לחידוש הלחימה באיראן, כאשר ראש הממשלה היוצא, בנימין נתניהו, דוחק באמריקאים להיות הכוח הדוחף העיקרי לחזרה לפעולה צבאית.
אם אחת ממטרות המלחמה באיראן הייתה להפוך את ישראל לבטוחה יותר מבחינה גרעינית, התמונה הנוכחית רחוקה מלהיות חד־משמעית.
ההסתמכות על מיעוט שאינו נהנה מלגיטימציה באיראן ועל אישיות אחת בלבד מהווה חזרה על טעויות העבר של ישראל במרחב. במקום ליצור "מזרח תיכון חדש", הניסיון להפיל את השלטון בטהרן רק מחזק את הדימוי של ישראל
קשה לנתק כעת את הזיקה בין איראן לחיזבאללה. ישראל חייבת לאמץ את התפיסה האמריקאית בעניין הפסקת האש, הן עם איראן והן בזירה הלבנונית.
"האירופים הם סמרטוטי רצפה... נמרים של נייר שמצטרפים לחגיגה אחרי שהאריות וידאו הריגה", כתב טוקבקיסט ישראלי בתגובה לידיעה על היוזמה האירופית להקים כוח משימה ימי רב־לאומי להבטחת חופש השַׁיִט במצר
אחד המושגים הנפוצים ביותר בישראל נוגע ל"איום הקיומי" המרחף על מדינת ישראל. השימוש בו כה נפוץ, עד שדומה כי אין מקבל החלטות – מדיני או צבאי, פרשן או האיש ברחוב – הנמנע מלנקוב בו.
ועידת מדריד עדיין צריכה ויכולה להוות דוגמה לתמונת סיום הרצויה של המלחמות בעזה, באיראן ובלבנון. בבסיסה ההבנה כי הפתרונות לבעיות יושגו סביב שולחן הדיונים ולא בסבבי לחימה שאין להם סוף.
הצלחותיה הצבאיות של ישראל מעוררות בקרב שכנותיה תערובת של יראה וחרדה עמוקה. האם העוצמה המופגנת בשדה הקרב תוביל לשותפות חדשה, או שתותיר את ישראל מבודדת מול חזית ערבית מאוחדת ומסתייגת?
האם שימוש בכוח צבאי יכול להיות מתורגם לשותפות אזורית - או שהוא דווקא מעמיק חוסר אמון? זו הייתה השאלה המרכזית בוובינר של מכון מיתווים שנערך תחת הכותרת: "רעידת אדמה אזורית: כיצד המלחמה עם איראן
כשעמדו מול עוצמה צבאית מוחצת, בחרו נאצר וסדאם חוסיין עימות על פני כניעה - ומנהיגי איראן עושים אותו דבר כיום. הכבוד הלאומי והחשש מהשפלה פומבית אינם חולשה אלא כוח מניע, שצבאות ואולטימטומים אינם
המלחמה באיראן נכנסה לשבוע השני, ולפי שעה אין סימנים לאף כיוון, אם לכניעה איראנית או להפסקת אש אמריקאית-ישראלית. ארה"ב וישראל מקרינות נחישות לא לעצור טרם נפילת המשטר.
המלחמה באיראן, שנכנסת ליומה הששי, מקבלת ממד נרחב יותר מזה המשולש ארה"ב-ישראל-איראן. ההפתעה בטהרן לנוכח פרוץ ההתקפות, חיסולו של המנהיג הרוחני האייתוללה עלי ח'אמנאי, ובכירים נוספים בצמרת המדינה,
למי שמקשיב כרגע להצהרות מנהיגי ארה"ב על מטרות המלחמה, יש לפעמים הרגשה שהוא מקשיב לשני קולות שונים. מחד, מדבר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על אזרחי איראן שיצאו לרחובות ויפילו את המשטר, ומאידך מדבר מזכיר
ד"ר גיל מורסיאנו, מנכ"ל מכון מיתווים ומומחה איראן: "6 או 7 דברים צריכים לקרות לפני נפילת המשטר, ואנחנו עדיין לא שם. זה גדול מדי מכדי ליפול. יש כאן מנגנונים מאוד גדולים שאי אפשר לפרק בין לילה.
המלחמה שנועדה לעצור את איראן עשויה לפתוח דלת לשלום אזורי רחב, אבל התוצאות הבלתי מכוונות האלה יתממשו רק אם טראמפ יתקן את הטעות מ-2018, ישראל תסיים את המלחמה בעזה - והצדדים יבחרו בדיפלומטיה על פני
ערן עציון, ראש תוכנית איראן במיתווים, בעקבות התקיפה האיראנית: 1. זו החלטה שתוצאותיה, המתוכננות והבלתי מתוכננות, יעצבו את פני המזרח התיכון, הזירה הבינלאומית, ומשטר התפוצה הגרעינית (NPT) שנים רבות
הדרך למנוע מלחמת התשה מסוכנת עוברת ביצירת מסלול מדיני שיאפשר לאיראן לסגת מהפרויקט הגרעיני מבלי לאבד כבוד. רק הסכם רב-צדדי, שיבטיח את שרידות המשטר ויאפשר לו לטעון לניצחון בפני בני עמו, יכול לשנות
מתקפת "עם כלביא" תפסה את כלל השחקנים באזור, ואיראן בראשם, בהפתעה. אמנם בשבועות האחרונים תופי המלחמה החלו להישמע, בעיקר מצד ישראל, אולם הקולות מוושינגטון והמשך המו"מ המתוכנן בין איראן וארה"ב,
"ביטחון איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי אף קודם כול האדם – האדם, האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם החינוך של האדם, הוא הבית שלו, הוא הרחוב והשכונה שלו, הוא החברה שבתוכה צמח.
מאז שאיראן סיפקה לרוסיה כטב"מים וטילים בליסטיים, המשמשים אותה במלחמתה באוקראינה, ועלולים לאיים גם על מדינות אחרות באירופה, היא הפכה ל"ידידת האויב", כלומר לאויב העקיף של מרבית
פרופ' בני מילר, אוניברסיטת חיפה: במשך מסע הבחירות וגם לאחר שנכנס לבית הלבן, הנשיא טראמפ הצהיר פעמים לא מועטות שהוא שואף להיות נשיא של שלום, כלומר שימנע מלחמות ויסיימן.
