מקרון פועל להרחקת חזבאללה מעבר לליטני, אך ספק אם זה יעזור

כל הפרסומים / ישראל והמזרח התיכון

צרפת מנסה למנוע מלחמה בלבנון

על פי הפרסומים בעיתונות הקטארית, שליחיו של הנשיא עמנואל מקרון שוב הגיעו השבוע לביירות להתייעצויות עם הבכירים הלבנונים ועם ראשי חזבאללה בניסיון נואש למנוע מלחמה בלבנון. על הפרק: יישום של החלטה 1701 של מועצת הביטחון באו"ם, 17 שנים מאוחר מדי.

על פי ההחלטה, רק צבא לבנון רשאי לפעול בשטח בין נהר הליטני לבין הגבול עם ישראל, בעוד ש"הארגונים החמושים" – כלומר כוחות של חזבאללה – חייבים להתפנות ולעזוב את השטח הזה.

ההחלטה הזאת לעולם לא יושמה, ולמרות שמאז 2006 נשמר בין ישראל לחזבאללה שקט יחסי, הסכנה הנובעת מהקרבה המיידית של אנשי חזבאללה לאזור הגבול – ברורה ומיידית.

במשך שנים בחזבאללה "הבטיחו" לישראל את כיבוש מטולה ועיירות אחרות באזור הגבול, התושבים התלוננו על מנהרות, ותצפיתנים של חזבאללה השקיפו על הישראלים מעבר לגבול ואספו מידע.

השבוע הכריז שר הביטחון יואב גלנט שתושבי הצפון המפונים מבתיהם יוכלו לחזור אך ורק לאחר שחזבאללה יורחק מעבר לנהר הליטני. מה שנקרא, "בעדה, בעדה ליטאני".

האינטרס הצרפתי במניעת המלחמה ברור ומובן: צרפת חוששת לעתיד קידוחי הנפט על ידי ענקית הנפט שלה, לקהילה הנוצרית-מארונית שבמשך מאות שנים טופחה על ידה, וגם לאינטרסים הגאו-פוליטיים שעלולים להיפגע.

אך האם בשלב הזה הרחקה של חזבאללה מעבר לליטני אכן פותרת לישראל את הבעיה הביטחונית? במקרה הטוב, זה יכול למנוע את תסריט החדירה ליישובים בדומה לפעולת חמאס בשבעה באוקטובר בעוטף עזה.

אך גם זה לא בטוח, כיוון שחזבאללה נטוע עמוק-עמוק בכפרים הסמוכים לגבול, וגם אם הוא יורחק משם לזמן מה, מי יפקח על כך ויוודא שאנשיו לא יחזרו שוב לאותו המקום? הזזה של כוחות חזבאללה במספר קילומטרים גם לא פותרת את בעיית הטילים והפצמ"רים. כך שגם מעבר לליטני, הארגון עלול להמשיך לאתגר את ישראל.

לא ברור אם לצרפתים כלל יש סיכוי להצליח במלאכתם. אך גם אם ישיגו הסכם כלשהו, לא בטוח שהוא יטיב עם מדינת ישראל ויעניק ביטחון לתושביה.

המסע של פוטין בארצות המפרץ

הביקור החגיגי למפרץ של הנשיא ולדימיר פוטין, שבקרוב שוב עתיד להכריז על מועמדותו לבחירות לנשיאות בשנת 2024, הוכתר ברוסיה כהצלחה רבה. אמנם לא נחתמו הסכמים כלכליים משמעותיים ולא הוכרז על שיתופי פעולה ביטחוניים מרחיקי לכת, אך עצם העובדה שפוטין נוסע למדינות מרכזיות במזרח התיכון ומתקבל שם ברוב כבוד, מספיקה כשלעצמה.

בית הדין הבינלאומי בהאג הוציא השנה צו מעצר נגד פוטין שמונע ממנו לבקר במדינות רבות. כך היה בדרום אפריקה, שם השלטונות לא יכלו להבטיח שפוטין לא ייעצר, ולפיכך הנשיא הרוסי ביטל את השתתפותו בפסגה של BRICS – גוש המדינות ברזיל, רוסי, הודו, סין ודרום אפריקה.

אך ערב הסעודית, איחוד האמירויות ועומאן אינן מכירות בכוחו וסמכותו של בית הדין הבינלאומי בהאג, ולכן נסיעה לשם לא סיכנה את פוטין בשום צורה.

בנוסף, ביקור במדינות שנחשבות באופן מסורתי לבעלות בריתה של ארה"ב היא אצבע שניתן לדחוף לעין האמריקאית בעיצומן של שתי מלחמות – המלחמה הרוסית באוקראינה והמלחמה ברצועת עזה – כאשר ריאד, אבו דאבי ומסקט לא אימצו את העמדה האמריקאית לגבי שני הקונפליקטים הללו.

למרות שלא כל חלומותיו של פוטין בהקשר המפרצי התגשמו, המסחר עם איחוד האמירויות גדל באופן משמעותי – רוסים עמידים רבים עברו להתגורר שם מאז שרוסיה פלשה לאוקראינה, ורבים מנהלים את העסקים שלהם מדובאי ואבו דאבי.

הפעילות הכלכלית האמירתית המוגברת ברוסיה מעוררת את חשדם של האמריקאים, אך לצד האזהרות וההפצות, וושינגטון איננה יכולה לפעול בעת הזו נגד המדינות החזקות ביותר בעולם הערבי, גם כדי לא לדחוף אותן יותר קרוב לזרועות הסיניות והרוסיות.

ארדואן מקלל את ישראל, אך סופג מהאופוזיציה

בטורקיה של רג'פ טאיפ ארדואן מוציאים לאור קומיקסים על הדובר של גדודי עז א-דין אל-קסאם אבו-עוביידה, שם הוא מוצג בתור גיבור חיובי שנלחם למען האנושות, ותולים את תמונותיו על בניינים היסטוריים.

ארדואן עצמו מקפיד בכל הזדמנות לקלל את ישראל ולאיים עליה, ורק השבוע טורקיה הזהירה את ישראל שלא תעז לחסל את בכירי חמאס בשטחה.

אך במקביל לכך, טורקיה ממשיכה לסחור עם ישראל – והיחסים הכלכליים, ככל הנראה, משתלמים מאוד לא רק לירושלים אלא גם לאנקרה. אז גם אם אזרחי טורקיה מחרימים תוצרת ישראלית או רשתות אמריקאיות אשר תומכות בישראל, הכסף הגדול עדיין ממשיך לזלוג בין המדינות.

אנשי האופוזיציה הטורקית – שאף הם מביעים תמיכה מוחלטת בעזה ובפלסטינים – החליטו שזוהי נקודת תורפה של ארדואן ותקפו אותו ואת בנו בוראק על כך.

בוראק ארדואן ספג ביקורת משמעותית כאשר התברר שמכלית שנמצאת בבעלותו פרקה סחורות בחודש אוקטובר בנמל אשדוד, בעוד שאביו זוכה ללעג מקרב אנשי האופוזציה על כך שלמרות הקללות העסיסיות הוא אינו מנתק את היחסים עם ישראל ולא מפסיק את הסחר הענף.

ייתכן מאוד שברמה העקרונית הנשיא הטורקי היה רוצה להתנתק מישראל, אך לאור המשבר הכלכלי הקשה במדינתו וגם חשש מכך שבמקרה של נתק, ישראל תחזק את קשריה עם המדינות ההלניות – יוון וקפריסין – התסריט הזה איננו אפשרי.

הפעילות החות'ית פוגעת במצרים

"לפני עשר שנים החות'ים בתימן היו חמושים ברובי קלצ'ניקוב, ועכשיו יש להם טילים בליסטיים המסוגלים לחצות מרחק של 2,000 ק"מ", כך התבטא השבוע בכיר איראני – אך שכח להוסיף שגם את הרובים וגם את הטילים, המורדים החות'ים מקבלים מאותו מקור – איראן.

בחודשיים האחרונים ארגון "אנסר אללה" החות'י ביצע מספר ניסויים עבור פטרוניו האיראניים: ירה טילים רחוקי טווח וכטב"מים מתאבדים לעבר אילת ובכך בדק את מוכנות הכוחות האמריקאים, הישראלים והסעודיים, וגם פתח במתקפה על ספינות ישראליות וכאלה שנחשדו על ידו כישראליות באזור מצר באב אל-מנדב.

בעוד שהטילים והכטב"מים יורטו בהצלחה, וברובם הגדול כלל לא הגיע לשטח האווירי של ישראל, בים האדום החות'ים דווקא הפגינו יכולות לא מבוטלות והצליחו לגרום לספינות ישראליות ובינלאומיות לשנות את הנתיב הימי על מנת להקטין את הסיכוי להתקלות.

מי שסופגת את הנזק, מלבד ישראל, היא דווקא מצרים. פחות ספינות חלפו במהלך חודש נובמבר בתעלת סואץ, והסיבה נעוצה במתיחות במצרים האסטרגיים בים האדום.

המשך הפעילות התוקפנית עלול להביא לכך שארה"ב שוב תוסיף את החות'ים לרשימה של ארגוני הטרור. התפתחות כזאת קרוב לוודאי תסיים את תהליך הפיוס בו פתחה סעודיה לפני כשנה מול החות'ים לאחר שלא הצליחה להשמיד אותם במהלך מלחמתה.

כרגע הארגון הקיצוני, האנטישמי והאנטי-מערבי מצליח לא רק לשרוד אלא גם לקבוע עובדות באזור אסטרגי חשוב ובינתיים אינו נתקל במענה חזק ונחוש, מתוך חשש להסלמה נרחבת שתגרור את כל האזור למלחמה.

השבוע במזרח התיכון: אינתיפאדה ראשונה פורצת בעזה

ב-9 בדצמבר 1987 נפוצו במחנה פליטים ג'באליה בצפון רצועת עזה שמועות על כך שנהג ישראלי דרס למוות כמה פועלים עזתים וברח ממקום האירוע. על פי השמועה, הייתה זאת נקמה על פיגוע בו נרצח שבוע קודם לכן אזרח ישראלי בעת שביקור בשוק של עזה.

לאחר ההלוויה של הפועלים, החלו בג'באליה מחאות והפגנות שבמהרה התפשטו למחנות וערים אחרות בעזה. בתוך מספר ימים התפשטו התפרעויות גם לגדה המערבית. הפלסטינים הזועמים זרקו אבנים ובקבוקי מולוטוב, רבים מהם נעצרו והצבא הגיב בגז מדמיע, כדורי גומי ולעיתים גם אש חיה.

צעירי פת"ח שיחקו תפקיד מפתח בהתפתחות העניינים: הם תיאמו את זריקות האבנים נגד כוחות הצבא ואזרחים בשטחים, תלו דגלים פלסטיניים על בניינים ועמודי חשמל וארגנו פעולות מחאה והפגנות במרכזי הערים.

המחאות וההתנגשויות הללו הלכו והתפשטו וזכו בשם "אינתיפאדה" – שמשמעותו התקוממות, התנערות. עשרים שנים של שקט יחסי בעזה ובגדה – כאשר פת"ח בחו"ל וארגונים פלסטיניים אחרים היו אלה שנטלו את היוזמה וביצעו פיגועים רבים בישראל ונגד מטרות ישראליות בחו"ל – הגיעו אל סופן.

מעתה היוזמה עברה לידי הארגונים המקומיים: פת"ח, החזית העממית, החזית הפלסטינית ובקרוב גם חמאס, שהכריז על הקמתו מספר ימים לאחר האירועים הדרמטיים בג'באליה.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-9 לדצמבר.