כל הפרסומים
/ ישראל ועזה
במהלך המלחמה טענו דוברים רבים שאם רק נחסום את הסיוע ההומניטרי, חמאס יתמוטט במהרה ונשיג את מטרות המלחמה. אך בפועל, הקטנת הסיוע או איומים בעצירתו לא הובילו את חמאס לכניעה. אפילו הפסקה מוחלטת של הסיוע בצפון הרצועה, בחודשים האחרונים של 2024, לא הניבה תוצאה כזו – לא מצד חמאס, ואף לא מצד פלוגה אחת של הארגון. גם כיום, לאחר 53 ימים שבהם אוכלוסייה של כשני מיליון איש נותרה ללא סיוע, הכניעה לא נראית באופק.
ב-2 במרץ 2025 סגרה ישראל את כל המעברים לרצועת עזה. מאז לא נכנסו כמעט מזון, תרופות או דלק. מערכות ההתפלה, המאפיות ובתי החולים פועלים על אדים אחרונים, ויש המעריכים שמלאי המזון במחסנים יספיק לשבוע בלבד. גם באזורים שבהם קיים מלאי גדול יותר – הוא לקוי תזונתית (ללא ירקות או מוצרים מהחי), ומנגנוני החלוקה אינם מתפקדים היטב עקב מחסור בדלק.
מבחינה מוסרית, מניעת צרכי קיום בסיסיים משני מיליון בני אדם חוצה קו אדום ברור. הזכות למזון, למים ולטיפול רפואי נובעת לא רק מהמשפט הבינלאומי, אלא גם ממסורת יהודית ואנושית פשוטה: גם בשעת מלחמה קיימים חוקים של "בל תשחית"; גם בשעת מלחמה מוטלת עלינו החובה לצמצם סבל שאינו הכרחי.
רבים סבורים שלחץ על האוכלוסייה האזרחית, בדמות עצירת הסיוע ההומניטרי, מביא הישגים מסוימים – לדוגמה, שיפור עמדות במשא ומתן לשחרור החטופים בחודש האחרון, וכן הפגנות מוגבלות של תנועת "בידנא נעיש" ("ברצוננו לחיות"). כן נטען כי לעצירת הסיוע יש אפקט ישיר על חמאס – המממן את פעיליו ומתחזק את מכונת המלחמה שלו באמצעות מיסוי ושליטה על מחירים.
עם זאת, לעצירת הסיוע יש גם נזקים מיידיים. היא מצמצמת את חופש הפעולה המדיני והצבאי של ישראל – במיוחד מול מדינות אירופאיות, סין, ובתוך המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. חשוב מכך, היא פוגעת ביחסי ישראל עם מדינות ערביות מתונות, ועלולה לחזק כוחות קיצוניים בקרב הפלסטינים, גם בגדה המערבית.
לעומת זאת, החזרת הסיוע עשויה להניב רווחים טקטיים לישראל. חמאס מנצל את המחסור כדי להעמיק את אחיזתו באוכלוסייה; מצב שבו השווקים יהיו מלאים עשוי דווקא להפחית את תלות האזרחים בארגון. אם ישראל תאפשר לגורמים מתונים לבצע את חלוקת הסיוע, היא תוכל להחליש את חמאס דרך חיזוק מתנגדיו.
חלק מעוצמתה של ישראל נובע מהיותה חלק ממשפחת האומות שוחרות החופש. אנו אוהבי חיים – לא אוהבי מוות. הרעבת ילדים אינה מי שאנחנו. חמאס, המשתמש בעצמו ברעב האוכלוסייה ככלי מיקוח, מציב בפנינו דילמות קשות – אך איננו חייבים לרקוד עמו את הטנגו הזה. עלינו להפסיק להשתמש ברעב כאמצעי במשא ומתן.
על הממשלה לחשוב על הסיוע ככלי טקטי ואסטרטגי. עליה לפעול בקדחתנות כדי לגבש מנגנונים משותפים עם ארגונים בינלאומיים, מדינות ערביות מתונות ואף גופים פנים-עזתיים, שייקחו חלק בחלוקת הסיוע באופן שיחזק את הכוחות החיוביים ויחליש את השליליים.
בר רפפורט היא מנהלת תחום קיימות מדינית אקלימית במכון מיתווים וחברה בפורום המומחים הישראלי לסיוע הומניטרי בעזה.
ארנון חורי יפין חבר בפורום המומחים הישראלי לסיוע הומניטרי בעזה.
