כל הפרסומים
/ ישראל ואיראן
"ביטחון איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי אף קודם כול האדם – האדם, האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם החינוך של האדם, הוא הבית שלו, הוא הרחוב והשכונה שלו, הוא החברה שבתוכה צמח. וביטחון הוא גם התקווה של האדם"
(יצחק רבין)
מגבלתו של הפתרון הצבאי וההכרח ברגל מדינית
ד"ר גיל מורסיאנו, מנכ"ל מכון מיתווים – ההצלחות הצבאיות שמדינת ישראל קוצרת במערכה מול האיראנים מחדדת את הפער בין מה שמדינת ישראל יודעת לעשות בתחום הצבאי-קינטי ובין כשלונה לפעול במישור המדיני. היציאה למערכה של הרגע האחרון באיראן מקורה בכישלון ישראלי מדיני. ישראל נדרשה לה בגלל הטעות המצטברת של התרחקות מהמסלול הדיפלומטי והתמקדות בכלים הצבאיים. ההתמקדות בהצלחות במישור הצבאי מרחיקה את השיחה מהשאלה הקריטית – מהי אסטרטגיית היציאה של מדינת ישראל מהמלחמה המסוכנת הזו? ישראל מתמקדת כרגע בגדיעת יכולות איראניות בתחום הגרעין והטילים ולא בשינוי מוטיבציות. הגישה הזו עבדה בסוריה, אבל הפרויקט הגרעיני האיראני הוא סיפור שונה בתכלית.
פרויקט הגרעין האיראני הוא פרויקט לאומי שאיראן הקריבה ומקריבה עבורו רבות כבר שלושה עשורים. הוא אינטרס לאומי של המשטר להבטחת שרידותו, ליצור הרתעה מול ישראל, ולקידום מעמדה האזורי של איראן. המשך קיומו הוא נרטיב מרכזי בתפיסת הכבוד הלאומי האיראני. לכן עצירת פרויקט בסדר גודל ומהות מסוג זה עוברת דרך שינוי המוטיבציות באיראן. איך משנים מוטיבציות איראניות? או בהסכם מכובד שיבטיח אינטרסים איראנים בסיסיים או בשינוי משטר. שינוי משטר הינו בבחינת מדע בדיוני פוליטי. סבירותו קלושה בטווח הזמן הנראה לעין. ולכן נשארנו עם הסכם. ניכר שהמתקפה הישראלית פתחה את הדרך לשינוי מערך השיקולים של מנהיגי איראן – היא מחדדת את ההכרה שפרויקט הגרעין הפך מכלי לשימור הישרדות המשטר לאיום על יציבותו. אבל היכולת לשנות את תפיסת המחשבה האיראנית – לשכנע את האיראנים לוותר על פיתוח גרעיני צבאי בהסכם ארוך טווח – עוברת דרך המרכיב המדיני. היא תלויה ביכולת לספק מסגרת שתאפשר לאיראן סולם לרדת מהפרויקט הגרעיני מבלי לאבד כבוד, לאפשר למשטר האיראני לטעון בפני אנשיו לניצחון שאחריו היא תוכל לוותר על המרכיב הצבאי של פרויקט הגרעין האיראני.
במישור הבינלאומי, הצלחתו של הסכם מסוג זה יכולה להסתייע בקואליציה רב-צדדית מהסוג ששכנעה את איראן לחתום על הסכם הגרעין ב-2015. ידרש פה שילוב של שחקנים בינלאומים – לא רק ארה"ב – אלא גם סין – עם השפעתה העמוקה על כלכלת איראן, רוסיה, וערב הסעודית. החדשות הטובות שלשחקנים הבינלאומיים, קל וחומר מדינות המפרץ, יש אינטרס דחוף במציאת פתרון שכזה. החדשות הרעות שלא בטוח שיש להם את הכלים לעצור הסלמה ולהחזיר את השד לבקבוק.
איתן ישי, ראש תחום המזרח התיכון וצפון אפריקה במיתווים – אפשרות מתקבלת על הדעת היא שהמשטר האסלאמי באיראן ישרוד את העימות הנוכחי אך ייצא ממנו מוחלש, כלפי פנים וכלפי חוץ. במצב כזה, יידרש המשטר לערער ולבחון מחדש הנחות יסוד שעמדו בבסיסה של האסטרטגיה שטיפח והוביל במשך שנים. דבר זה יוכל להוביל אותו לבחור בין שתי ברירות: אימוצה של גישה מתונה יותר כלפי סוגיות גרעיניות ואזוריות במטרה "לשפר עמדות" ולחזק מחדש את מעמדו; או לחילופין אימוצה של גישה נוקשה ואגרסיבית שתכליתה שיקום מהיר של ההרתעה האיראנית ומעמדה האזורי.
כך או כך, על ישראל מוטלת האחריות להבטיח שאיראן לא תוכל ליהנות מוואקום שנוצר בעקבות השינויים הטקטוניים שחווה האזור. מניעתה של חדירה מחודשת של איראן לעזה, ללבנון, לסוריה, לעיראק, לירדן ולזירות נוספות לא תתאפשר רק בפעילות צבאית מתמשכת. במקום זאת, נדרשת אסטרטגיה מדינית ודיפלומטית. על ישראל לחזק ולשקם את יחסיה עם בעלות בריתה באזור ומחוץ לו, וכן לפתח שותפות עם גורמי כוח המשרתים את האינטרסים שלה כדי להבטיח שלא יאבדו מכוחם וייצרו ואקום שימולא פעם נוספת בידי כוחות עוינים.
הקשר בין הזירה האיראנית והזירה הפלסטינית
ד"ר נמרוד גורן, נשיא ומייסד מכון מיתווים; מנהל-שותף של Diplomeds – המועצה לדיפלומטיה ים-תיכונית – החיבור מחדש של ישראל לעולם תלוי בסיום הלחימה בעזה, לא בתוצאות הלחימה באיראן. ימי הלחימה הראשונים עם איראן הביאו נזקים משמעותיים לאזרחי ישראל, ובראשם אובדן חיי אדם, נזקים עצומים לרכוש, ופגיעה בביטחון האישי. לצד העיסוק הציבורי המובן וההכרחי בכך, בולט בשיח הישראלי גם הדיון בדבר הניתוק הפיזי מהעולם. סגירת שדה התעופה, איסור יציאה מהארץ, הקשיים בחזרת ישראלים מחו"ל, אי-השוויון שמאפשר לבעלי אמצעים או למקושרים לעקוף איסורים – זוכים לכותרות, כתבות וחשיפות. כך קרה גם במשברים לאומיים קודמים, דוגמת הקורונה, וזה מדגיש שוב עד כמה החברה הישראלית – שרבים בה חשים ש"כל העולם נגדנו" – כמהה לחיבור ושייכות לקהילה הבינלאומית. חיבור שכזה אינו נמדד רק בהיבט הטכני של טיסות יוצאות ונכנסות, אלא ברבדים עמוקים יותר שקשורים במדיניות, הלכי רוח ודימויים, ואפילו – חוק בינלאומי. בנוגע לאלו, ישראל בהתרחקות מתמדת מהקהילה הבינלאומית. לא בגלל הלחימה באיראן, אלא בגלל המלחמה הבלתי-נגמרת בעזה, שלא מזמן נדמה היה שהעולם עייף ממנה ושכעת – בעקבות ביטול הפסקת האש ומניעת סיוע הומניטרי – שבה לראש סדר היום העולמי.
גם אם ממשלות בעולם מוסיפות לקדם יחסים עם ישראל – בגלוי ובסתר, לאור אינטרסים משותפים, ולעתים במקביל להשמעת ביקורת ציבורית נוקבת – הרי שהציבורים במדינות רבות מתרחקים. בתרבות, באקדמיה, בספורט, בכלכלה, בתיירות ועוד, הירידה במעמד ישראל בעולם ניכרת היטב, והקושי להיות חלק מהמשפחה הגלובלית – גובר. במקביל, בארץ, ניכר חשש אפילו מנסיעה לבירות מערביות – מדברים פשוטים כמו הצגת דרכון ישראלי בשדה התעופה, נסיעה במונית עם נהג שאולי יהיה עוין, יחס שיתקבל במלון או במסעדה, והרגע האימתני החדש בשיחת חולין בו יישאל התייר הישראלי על ידי בן שיח זר "מאיפה אתה?". קשר טוב עם העולם הוא מרכיב מרכזי במדיניות-החוץ הישראלי, והדבר מובן מאליו, אך הוא גם חלק מהותי מתפיסת הביטחון הלאומי ונדבך משמעותי ביכולת אזרחי ישראל לשגשג, להנות ולמצות את כישוריהם. פתיחה מחודשת של שדה התעופה בן גוריון לאחר עוד כמה ימי לחימה באיראן תהיה כמובן חיובית, אך לא תמגר את בעיות העומק. אותם צריך לפתור ראש הממשלה (הבא), ולא שרת התחבורה. מגמת השיפור תורגש רק כשישראל תסיים את המלחמה בעזה, תחתור לשלום, ותדגיש מחויבות לערכים ליברליים ודמוקרטיים. וכך צריך לעשות.
ד"ר עומר צנעני, מנהל התכנית לקידום שלום ישראלי-פלסטיני – לראשונה מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל", המלחמה נגד איראן הפכה את זירת עזה ואת הזירה הפלסטינית בכללה, מ"זירה עיקרית" ל"זירה משנית". ככל שהמלחמה עם איראן תימשך, כך צפוייה העמקה של המגמות השליליות: הראשונה, הרחקת הסיכוי ליוזמה מדינית. ההתקפה הישראלית כבר הצליחה להוביל לדחיית ההכרזה הצרפתית-ערבית בדבר המדינה הפלסטינית. המדינות המעורבות, בראשן צרפת ובריטניה, נאלצות כעת להפנות את הקשב לטיפול באיראן ולעצירת המלחמה במזה"ת.
השניה, הפקרת החטופים. הוויכוח הציבורי בדבר נחיצות עסקת החטופים וסיום המלחמה נמחק מהשיח הציבורי יחד עם תשומת לב ופעולות מדיניות לקדם זאת. ולבסוף, תשומת הלב הניתנת למלחמה באיראן מאפשרת לממשלת ישראל להמשיך ולקדם צעדים קיצוניים בזירה הפלסטינית, הכוללים בין היתר גירוש אוכלוסייה מהערים בגדה המערבית, עיצוב מחדש של המרחב הפלסטיני המיושב, והמשך המהלכים לכיבוש ישראלי של רצועת עזה לטווח ארוך. על רקע סכנות אלה, על המחנה הדמוקרטי להבליט עוד יותר את חיוניות השבת החטופים וסיום המלחמה בעזה, ובמקביל לכך, את הצורך ללמוד מלקחי ניהול המלחמה בעזה, בדגש על קיצור משך המלחמות וההכרח בקידום מהלך מדיני ליום שאחרי. בראייה להמשך, האתגר המרכזי הוא לעמוד על זיקה וחיבוריות בין סיום המלחמה בעזה לסיום המלחמה עם איראן. זאת, כפלטפורמה לקידום ארכיטקטורה אזורית חדשה במזרח התיכון, שמקדמת את כלל האינטרסים הלאומיים ישראל.
יחסי ישראל-ארה"ב
נדב תמיר, חבר ועד מנהל של מיתווים, ומנהל J-Street ישראל – ההתקפה על איראן הייתה יכולה להיות מוצדקת אם הייתה חלק מאסטרטגיה רחבה ומתואמת עם ארה"ב לקדם הסדר בין ארה"ב לאיראן. אין דרך צבאית למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני ויש סכנה שההתקפה דווקא תדחוק את איראן, שלא להסתפק בסף הגרעיני, ולפי הלקח הלובי ולהבדיל הצפון קוריאני, לפרוץ לפצצה. נתניהו וטראמפ חתומים על השגיאה האסטרטגית של יציאת ארה"ב מהסכם ה JCPOA, שגרמה לכך שאיראן הגיעה למעמד של מדינת סף מבחינת העשרת אורניום ולברית אסטרטגית עם רוסיה וסין. האסטרטגיה הישראלית צריכה להיות להשיג עמדת השפעה על ההסכם ולא למנוע אותו. יש לעשות זאת על ידי הגברת התיאום עם ארה"ב והשגת אינטימיות ושקיפות מקסימלית.
פרופ' בני מילר, אוניברסיטת חיפה – במשך מסע הבחירות וגם לאחר שנכנס לבית הלבן, הנשיא טראמפ הצהיר פעמים לא מועטות שהוא שואף להיות נשיא של שלום, כלומר שימנע מלחמות ויסיימן. על כן הנחה רווחת ערב הפעולה הצבאית הישראלית נגד איראן היתה שישראל לא תתקוף באיראן—התקפה שעלולה להביא למלחמה בהיקף נרחב. הנחה זאת התבססה על התלות הישראלית המאוד גבוהה בארה״ב מבחינה צבאית ומדינית כאחד שאיננה מאפשרת פעולה צבאית בהיקף נרחב נגד איראן בלי אישור של ארה״ב. למרות הכחשות ראשוניות ברור כעת שהיה אישור אמריקאי לפעולה הישראלית. ארה״ב גם משתתפת בהגנה על ישראל—בדומה לפעילותה בהתקפות איראניות קודמות באפריל ובאוקטובר 2024. אולם לפי ההיגיון של דברי הנשיא ניתן לצפות להתפתחויות הבאות:
(1) ארה"ב לא תשתתף בפעילות התקפית ישראלית—למרות שהיא נחוצה מאוד לשם השמדה מלאה של תוכנית הגרעין האיראנית;
(2) ארה״ב רואה בהצלחות הצבאיות הישראליות מנוף להחזרת איראן לשולחן המו׳מ הדיפלומטי על תוכנית הגרעין שלה—אבל עתה בתנאים הרבה יותר נוחים להשגת הסכם גרעין שיענה על הדרישות האמריקאיות למניעת העשרת אורניום ע״י איראן. השאלה בהקשר זה היא האם ממשלת ישראל תראה באופן חיובי חזרה למו״מ דיפלומטי לאור חששות הממשלה שבכל הסכם טמונה סכנה אפשרית של שימור כלשהו של תוכנית הגרעין האיראנית;
(3) כבעל השקפות לא-ליברליות, מבחינת הנשיא טראמפ אין חשיבות לאופי הפנימי של השחקנים, כלומר לאופי המשטר. מבחינות מסוימות אולי אפילו קיימים יתרונות להשגת הסכמים עם מנהיגים "חזקים", הנהנים מחופש פעולה גדול מאוד ובלי אופוזיציה משמעותית. על כן לא נראה שהנשיא יהיה שותף—לפחות לא בשלב זה—לתקוות של רבים בישראל לשינוי משטר באיראן ולהפלת משטר האייטולות;
(4) אסור לישראל להיתפס כדוחפת את ארה״ב למלחמה—במידה וזה בניגוד למדיניות וושינגטון. ממילא קיים יסוד בדלני משמעותי בקרב תומכי טראמפ (תנועת MAGA) שמתנגד מאוד ליציאת ארה״ב למלחמות בכלל ובמזה״ת בפרט—לאור הכישלונות והמחירים הגבוהים של התערבויות אמריקאיות קודמות באזור: עיראק (2003) ואפגניסטאן (2001) וכן ההתערבות המאוד בלתי-מייצבת בלוב (2011). כמובן גם במפלגה הדמוקרטית קיימת התנגדות רחבה מאוד ליציאת ארה״ב למלחמות במזה״ת מעבר לפעולות הגנתיות על ישראל;
(5) כל החישובים הללו עלולים להשתנות במידה ואיראן תעשה את הטעות ותתקוף את הכוחות האמריקאים המוצבים במזה״ת.
המלחמה והעורף
ד"ר אורני לבני, סמנכ"לית מכון מיתווים – יש קשר ישיר בין כשלון ההיערכות לטיפול בעורף לתפיסת העולם המגדרית. הפער בין היכולת המודיעינית והמבצעית של ישראל, לבין הכשל בהיערכות להשלכות של המבצע על העורף הוא בלתי נתפס. במישור הצבאי והטקטי ישראל מקבלת ציון מצויין, אבל במישור האזרחי, הציון נמוך מאד. אותה מדינה שיודעת איפה נמצא חדר השינה של כל מדען גרעין בטהרן, לא יודעת שאין מקלטים בטמרה, ושמעל למחצית מהדירות בארץ הן ללא ממ"ד. מציאות זו נגזרת מהעובדה הפשוטה עליה חוזרים רבות בשנתיים וחצי האחרונות: היעדרן של נשים בצמתי קבלת ההחלטות וההתעלמות מסוגיות שאינן חלק משולחן החול המטפורי של ניהול המלחמה. זו אינה רק שאלה מספרית – כמה נשים יושבות סביב שולחן הדיונים, אלא שאלה מהותית יותר – מהם הנושאים שבהם דנים סביב אותו שולחן, ואיזה ערכים מובילים את קבלת ההחלטות.
הטמעה של חשיבה מגדרית בכל המהלכים האסטרטגים והמדיניים מרחיבה את הפרספקטיבה של מקבלי ההחלטות מהתמקדות בעיקר בכוח צבאי וטקטיקות של לחימה, להדגשה גם של נושאים אזרחיים הקשורים בביטחון אישי, חוסן לאומי ושוויון. זה נכון לגבי גיבוש מדיניות החוץ של ישראל וגם לגבי ההחלטה לפתוח במלחמה. הפן האזרחי הוא חלק בלתי נפרד מהפן הצבאי, ולא צריך להיות אשה כדי לאמץ את התפיסה הזו. כל כך הרבה שנים נערכו אנשי ונשות המודיעין, ואנשי ונשות צוותי האוויר ל"שעת ה-ש" של תקיפת מתקני הגרעין, ומן הסתם תרגלו תרחישים שונים וערכו סימולציות איך להתמודד אתם. ובמישור האזרחי – רק אחרי שהתגובה האיראנית הגיעה, פתאום משרדי הממשלה גילו שחסרים מרחבים מוגנים, שאין מספיק פתרונות לאוכלוסיות חלשות, ושצריך איכשהו להחזיר הביתה אלפי ישראלים שנתקעו בחו"ל. הרושם הוא שבכל הדיונים וההערכות לא היה מי שיקום וישאל (או תקום ותשאל) איך חיסול יכולות הגרעין של איראן ישפיע על הישראלים בטווח המיידי והארוך, ומה צריך לעשות כדי שלא רק חיל האוויר יהיה מוכן למשימה, אלא גם העורף.
די ברור שגם אם הייתה מצטרפת אחת משרות הממשלה לדיון הקבינט המצומצם שאישר את התקיפה, הפן האזרחי עדיין היה בגדר "נזק אגבי" (ע"ע מירי רגב, שרת התחבורה, שרק בצאת השבת הואילה להתחיל לחשוב מה עושים עם השמיים הסגורים). צריך יותר נשים סביב שולחנות קבלת ההחלטות לא בגלל המגדר אלא בזכות הכישורים המקצועיים שלהן. אבל כדי לאמץ פרספקטיבה מגדרית שמשלבת את הטקטיקה הצבאית עם השלכות אזרחיות, צריך לפני הכל הנהגה שאכפת לה מהאזרחים ולא רק מהישרדותה הפוליטית.
הזווית האירופית
ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, מנהלת התכנית ליחסי ישראל-אירופה: מאז שאיראן סיפקה לרוסיה כטב"מים וטילים בליסטיים, המשמשים אותה במלחמתה באוקראינה, ועלולים לאיים גם על מדינות אחרות באירופה, היא הפכה ל"ידידת האויב", כלומר לאויב העקיף של מרבית אירופה. לכאורה, הבחירה הטבעית של אירופה היא בצד של ישראל, וזה אכן המצב, אך הדברים קצת יותר מורכבים. הצהרת 27 החברות באיחוד האירופי הביעה דאגה עמוקה מההסלמה בין ישראל לאיראן, קראה לריסון משני הצדדים והדגישה את מחויבות האיחוד לביטחון ישראל והאזור ולמניעת נשק גרעיני מאיראן. עם זאת, הצהרת האיחוד נמנעה מלהכיר בזכותה של ישראל להגנה עצמית – שינוי בולט ביחס לעימותים קודמים.
הנציגה העליונה, קאיה קאלאס, הדגישה את הצורך בדיפלומטיה. לעמדת האיחוד יתכנו מספר הסברים: אחד, ישראל היא שתקפה, ויתכן שאין קונצנזוס כי היתה זו תקיפה בדקה ה-90. שתיים, תחושות קשות שהצטברו נגד הממשלה בישראל על אופן ניהולה את המלחמה בעזה. שלוש, כמו תמיד, הצהרת האיחוד האירופי היא מלאכת איזונים בין 27 החברות, ואין תמימות דעים בנושא.
גרמניה וצרפת הביעו עמדות ברורות יותר. גרמניה, בראשות הקאנצלר מרץ, גינתה את תוכנית הגרעין האיראנית, חיזקה את זכות ישראל להגן על עצמה, ואף העלתה זאת לכדי הגנה על קיומה של ישראל. מרץ אמר כי "המטרה חייבת להשאר שאיראן לא תפתח נשק גרעיני". צרפת הביעה תמיכה בביטחון ישראל, ואת נכונותה להשתתף בהגנה על ישראל, אך לא במתקפה נגד איראן.
בריטניה בלטה בהצהרותיה הקרירות. הממשלה הדגישה את הצורך בהרגעה, נמנעה מתמיכה מפורשת בישראל והבהירה שלא סייעה למבצע. ישראל לא הודיעה לבריטניה על ההתקפה, ככל הנראה בתגובה להשעיית שיחות הסחר עם ישראל על ידי בריטניה ב-20 במאי, מה שמצביע על התקררות משמעותית ביחסים. יתכן והבריטים מעוניינים לראות כיצד נשיא ארצות הברית יתנהל ואז לקבוע עמדה ברורה יותר, כאשר בבריטניה ישנם לחצים מצד מפלגת הלייבור שלא בהכרח פועלים לטובת ישראל.
לאחר שישראל החלישה משמעותית את שלוחי איראן בלבנון ובעזה, והביאה בעקיפין לנפילת משטר אסד בסוריה – התפתחות עליה האיחוד האירופי שמח מאוד, נראה שהחלשת האיום הנשקף מ"ראש הנחש", איראן, אמורה להוביל להגברת היציבות במזה"ת. גם זו תוצאה שאירופה מעוניינת בה. החלשת איראן יכולה לסייע גם במאבק נגד החות'ים שמשבשים את הסחר הימי דרך מיצרי באב אל מנדב. האירופים גם יודעים כי טווח הטילים הבליסטיים האיראנים מגיע גם אליהם. ומעל הכל, אל מול משטר האייתולות הדכאני כלפי פנים ושולח שלוחות תוקפניות כלפי חוץ, ישראל היא הצד הנכון לבחור בו. היא מבצעת את המלאכה שהמדינות הסוניות רוצות שתסיים.
האפשרות של נפילת המשטר בטהראן היא אפשרות שממשלות וחלק נרחב מהציבור באירופה תומך בה. בסקרי דעת הקהל האירופים, ישראל הגיעה לשפל משמעותי, אולם יש מדינה אחת שמצבה יותר גרוע וזו איראן. צריך לזכור שבמחאת החיג'אב באיראן – אותה משטר האייתולות דיכא באכזריות – אירופה תמכה במחאה ובזכויות נשים ואדם, ודעת הקהל האירופית היתה נגד המשטר באיראן, כך שבאירופה רבים מבינים את השירות שישראל עושה למערב במלחמה הנוכחית. ועדיין, בשל הפיצול האירופי נראה שישראל ניצבת בזירה האירופית עם תמיכה חלקית בלבד, גם מפחד להיתפס כמי שתומכת בהתקפה הישראלית, וגם בשל ההקשר למלחמה בעזה שמגביל את היקף התמיכה.
הברית ההלנית מספקת עורף אסטרטגי לישראל
השגריר לשעבר מיכאל הררי, עמית מחקר ומדיניות: התקיפה הישראלית הצליחה להפתיע את איראן, תוך תאום הדוק ומרשים עם וושינגטון. מתבצעת מעין חלוקת עבודה לפיה ישראל עושה את ״העבודה השחורה״, שתכליתה, כך נראה, להחזיר את האיראנים לשולחן המשא ומתן מעמדת חולשה. על פניו, לאחר ימים ספורים של תקיפות נראה שהאיראנים מעוניינים להפסיק את האש ולשוב למשא ומתן. ישראל איננה מסתפקת בכך, ומבקשת להמשיך בלחץ הצבאי על איראן למרות הפגיעות בעורף הישראלי. ישראל נהנית מתמיכה אזורית בשתיקה, כמובן לצד גינויים מן השפה ולחוץ, ותמיכה משמעותית בזירה הבינלאומית.
לפי שעה, נראה שוושינגטון נותנת גיבוי לישראל, אולם מדובר בסימן שאלה מהו אורך החבל שניתן. הנכונות האיראנית להפסקת אש, המגובה באיום לפרוש מן האמנה להפצת נשק גרעיני, מעידה על הערכה איראנית, שעדיף בשלב הנוכחי להפסיק את המהלך הצבאי הישראלי, אף במחיר הורדת ראש מסויימת, ולשוב למשא ומתן עם ארה״ב. לא ברור אם ישראל סימנה את הפלת המשטר כיעד הנוכחי, ואם כן מדובר במהלך יומרני מסוכן, וספק רב אם אם נהנית מתמיכה אמריקנית. התקיפה באיראן גם שבה והבליטה את מערכת היחסים ההדוקה והאסטרטגית בין ישראל ליוון וקפריסין. שתי המדינות, וקפריסין בעיקר, ממחישות באופן מרשים את היותן עורף אסטרטגי לישראל, מבחינה ביטחונית ואזרחית.
חשוב עם זאת להעיר, שבחודשים האחרונים ניכרת בציבור היווני והקפריסאי ביקורת גוברת על המשך המלחמה בעזה, ובעיקר סביב המשבר ההומניטרי ומספר הנפגעים האזרחיים הרב ברצועת עזה. התחושות הללו אינן באות לידי ביטוי במדיניות שני הממשלים, מה שהודגש במיוחד בביקוריהם של ראש הממשלה היווני והנשיא הקפריסאי בארץ. בה בעת, אין להקל ראש בביקורת הציבורית המתעצמת אליה חוברות מפלגות האופוזיציה המובילות בשתי המדינות.
