ניירות מדיניות והמלצות
במסגרת "תוכנית 20 הנקודות" של ממשל טראמפ נערכת הקהילה הבינלאומית לשיקום נרחב של רצועת עזה. עבור ישראל, תהליך זה מהווה הזדמנות אסטרטגית רב-ממדית: דחיקת שלטון חמאס לטובת כוחות מתונים, קידום תהליכים של התמתנות באוכלוסייה, והעמקת השילוב של ישראל בציר האזורי (בגיבוי ארה"ב ומדינות המפרץ). גם אם לא תיווצר אלטרנטיבה מתונה לחמאס, שיקום מוצלח יכול להוות תמריץ זמני לשקט ברצועה. מנגד, התהליך טומן בחובו סיכון משמעותי: ניצול של משאבי השיקום לצורך התעצמות מחודשת של חמאס. כדי לממש את ההזדמנות ולנטרל את הסיכון, על ישראל להפעיל ארגז כלים מגוון הכולל: ניטור, איום בעצירת השיקום, ושותפות. הניטור מונע התחמשות, האיום בעצירת הסיוע מעניק לגיטימציה ציבורית פנים-עזתית לאי-שיתוף חמאס, והשותפות היא כוח מניע להתמתנות. בעוד כל אחד מהכלים האלה קריטי, השילוב ביניהם יוצר סתירות פנימיות. מאמר זה מתמקד בשנים הראשונות, וממליץ להדגיש כלים שונים בסקטורים שונים.
בסקטור הבינוי, העתיר במשאבים שעלולים להיות מוסטים להתעצמות חמאס, ממליץ הנייר על גרסה נוקשה של מדיניות ניטור, בעוד בסקטורים שמסורתית נשלטים בידי עמותות, כגון חינוך, נמליץ על שותפות. לאחר מספר שנים, ובמיוחד אם ממשלה מתונה תקבל לגיטימציה ציבורית ברצועה, המיקוד יתפנה לבניית אמון, שותפות במוסדות מדינתיים כחלק מתהליך מדיני.
