מאמרי דעה ופרשנות
/ ישראל ואירופה
אחת ההשלכות המיידיות והמשמעותיות של המלחמה באוקראינה מתבטאת בהחלטתן הדרמטית של פינלנד ושוודיה להצטרף לנאט"ו. השינוי החד בדעת הקהל בשתי המדינות, לפיו תוך מספר שבועות רוב הציבור, והזירה הפוליטית כמובן, תומכים בהצטרפות לברית – ממחיש את החשש העמוק שהפלישה הרוסית לאוקראינה גרמה בלא מעט בירות באירופה.
הציפיה הייתה, כי לנוכח שעת החירום הזו, ההצטרפות תעבור באופן מהיר וחלק ותזכה לתמיכתן הסוחפת של כלל החברות בברית. על-כן, מה רבה הייתה ההפתעה כאשר טורקיה הודיעה בטרם שתי המדינות נענו, שיש לה הסתייגויות בנדון, וכי תמיכתה לא בהכרח מובטחת.
במה מתמקדות ההסתייגויות הטורקיות? הדוברים הטורקים, מהנשיא רג'פ ארדואן ומטה, שבים ומדגישים, כי טורקיה תומכת נאמנה וותיקה בהרחבתה של ברית נאט"ו, כולל הצטרפותן של שתי המדינות הללו. בה בעת, לאנקרה יש חששות והשגות לנוכח מדיניותן של הלסינקי ושטוקהולם.
למעשה בעיקר לנוכח זו האחרונה, התומכת בארגוני הטרור הכורדיים ובאיש הדת פתהוללה גולאן, שכזכור מואשם על-ידי הממשל באנקרה כי עמד מאחורי ניסיון ההפיכה לפני מספר שנים.
אנקרה מצפה, אם-כן, לשינוי מוחשי במדיניותן, כולל הסרת אמברגו הנשק מצד שתי המדינות כלפיה בגין מעורבותה במלחמה בסוריה, בטרם תסיר את התנגדותה.
ההנחה הייתה, כי מדובר במהלך מפתיע (שוב) מצד אנקרה, אך שלנוכח הנסיבות החריגות והדרמטיות של המלחמה באוקראינה יימצא פתרון להשגותיה במהרה. הנשיא ביידן התבטא ברוח זו עת אירח את מנהיגי פינלנד ושבדיה בוושינגטון. אולם, לפי שעה טרם נמצאה נוסחת הפשרה.
מה עומד בבסיס ההתנגדות הטורקית?
ראשית, חשוב להודות שמדובר בסוגיה, שמבחינתה של טורקיה נוגעת באחד העצבים הרגישים ביותר, זה הנוגע ל"בעיה הכורדית". הסוגיה הנוגעת לאיש הדת גולאן הצליחה כידוע לעורר מתח רב ביחסיה עם הזירה הבינלאומית, כולל ארה"ב.
הטיעון הטורקי הינו, כי הברית חייבת להתייחס ברצינות לחששות של כל אחת מחברותיה, על אחת כמה וכמה לגבי אלו שמבקשות להצטרף, ובתהליך מזורז מאד. הטורקים מזכירים שתהליך הצטרפותה של מקדוניה נמשך כעשור, עד שנפתרה המחלוקת סביב שמה של המדינה, על פי הדרישה היוונית.
עם זאת, לא ניתן להתעלם מן התחושה כי מדובר בשעת כושר, בראייה הטורקית, לשוב ולהבליט את חשיבותה ומרכזיותה, לצבור מספר הישגים במדיניות החוץ, ולא פחות חשוב מכך בזירת הפנים, לקראת הבחירות לנשיאות בשנה הבאה.
אין זה מפתיע, שלפי שעה האופוזיציה בטורקיה נוקטת בקו מרוסן ושקט בהקשר זה, שכן היא מבינה כי הממשלה צועדת על קרקע, אשר סביר כי זוכה לאהדה או תמיכה ציבורית.
זאת ועוד, טורקיה מכינה בימים האחרונים את הקרקע לפעולה נוספת מצידה בסוריה מול האזור בשליטה כורדית. לטענתה, המערב הותיר אותה לבד מול הזירה הסורית, ועליה אם-כן לשמור על האינטרסים שלה. סביר שבאנקרה חשים, כי לנוכח התמקדותה של המערכת הבינלאומית במלחמה באוקראינה, כולל רוסיה כמובן, מרחב התמרון שלה בסוריה גובר ונוח יותר.
מן העבר השני, בקרב חברות נאט"ו ובעיקר בוושינגטון, ההתנגדות הטורקית מתקבלת במורת-רוח ברורה. אם בתחילת הדרך ההערכה הייתה כי מדובר ב"משובה טורקית" ותו לא, הרי כעת גובר החשש שמא יהיה קשה להוריד את אנקרה מן העץ.
כמו תמיד, נראה שאין מנוס ממעורבות אמריקאית פרו-אקטיבית יותר על מנת ליישב את המחלוקת. יהא הכרח לקדם מספר מחוות שיענו לציפיותיה של טורקיה, בדגש אולי על מכירת מטוסי 16-F.
מכירת המטוסים נדמתה כצעד סגור ומוסכם, עד שנשמעו קולות הביקורת בקונגרס (וכמובן, נאומו של רה"מ היווני קיריאקוס מיצוטאקיס בקונגרס האמריקאי, שקרא למנוע את המכירה והעלה את חמתו של הנשיא הטורקי).
יש לצפות, שגם פינלנד ושוודיה ייענו, ולו במידה מסוימת, לדרישות הטורקיות מהן.
אלו לקחים יש ללמוד מכך, לפי שעה לפחות?
ראשית, שההפתעות לא פסו מן הזירה הבינלאומית, אף בעתות מלחמה.
טורקיה, יש לומר, "מקבעת" עוד יותר את מעמדה כבלתי-צפויה, ויש להודות שבנסיבות הנתונות אין מדובר בהכרח במחמאה, בין אם יש צדק בטיעוניה ובין אם לאו.
במוסקבה, יש להניח, מביעים סיפוק, אף אם ברור להם (או צריך להיות), שלמרות המבוכה – הצטרפותן של פינלנד ושוודיה, אף אם תתמהמה, בוא תבוא.
קשה להאמין, שלא ניתן יהיה למצוא פתרון משביע רצון להסתייגויות הטורקיות, אף אם הן מעוררות כעס ואכזבה במערב. כך או כך, הישגיות טורקית זו או אחרת תלווה בטעם פחות נעים. אולם, הימים לקראת ה–30 ביוני, מועד פסגת נאט"ו במדריד, מתקרבים ו"משחק הפוקר" מתחמם. יהיה מעניין, כבר אמרנו.
המאמר פורסם ב״זמן״, ב-1 ביוני 2022
