תוצאות בחירות האמצע בארה"ב: לחשב מסלול מחדש

הרפובליקנים הצליחו לשמר בבחירות האמצע לקונגרס האמריקני את הרוב שלהם בסנאט ואולי אף להגדילו. מנגד, הדמוקרטים הצליחו להשיב את השליטה בבית הנבחרים. אבל כבר ברגעים אלה מתחילה מערכת הבחירות הבאה לנשיאות ולשני בתי הקונגרס ב-2020. העצבים חשופים והטונים עולים כשבמוקד נמצאת אישיותו השנויה במחלוקת של הנשיא המכהן, דונלד טראמפ.

לקראת הבחירות, בערב גשום וקלישאי של סוף הסתיו, נאספו בבית וושינגטוני כשלושים איש (ובהם גם אני) על תקרובת ראויה של יין משובח, גבינות, מאפים ושיח פוליטי ערני. רוב הנוכחים היו דמוקרטים העוינים את הנשיא טראמפ ומייחלים לניצחון דמוקרטי מוחץ בבית הנבחרים. השיח התרבותי בחדר הנעים והמפנק שיקף את עומק הפער. הנשיא תואר כמיזוגן החופן אברים מוצנעים, שקרן, אלים ופלגן. הרפתקן הממציא יש-מאין סכנה של הגירה מסיבית ואלימה ומציב אלפי חיילים בגבול הדרומי. סכסכן שאינו מתבייש לכנות את יריביו הדמוקרטים בשם אויבים. הוא שפוט של הרוסים, מפקיר אינטרסים אמריקניים ואיננו יודע לשמר בעלי ברית. בקצרה, טיפוס שלילי. אבל מנגד היו גם שהדגישו כי הוא תומך נלהב בישראל אשר העביר את השגרירות לירושלים והעמיד את יריביו במקומם. הוא ביטל את ההסכם האומלל עם איראן, וחוץ מזה הכלכלה משגשגת. בקצרה, היו גם בחדר מי שראו בו מנהיג אמתי.

בחירות האמצע הן תמיד משאל על הנשיא המכהן, אבל טראמפ הגדיל לעשות בהציבו את עצמו בעין הסערה. עובדתית, שימור הסנאט על ידי הרפובליקנים היה הסתברות אריתמטית ברורה מלכתחילה לאור כמות המושבים הדמוקרטים שעמדו לבחירה מחדש, אבל טראמפ מנכס זאת לעצמו ולמסעות הבחירות הרבים שערך. מנגד, את אבדן השליטה בבית הנבחרים הוא מגדיר כהתפתחות בלתי נמנעת שאינה תלויה בו, ואין זה משנה כלל עד כמה התחננו לפניו בכירי מפלגתו למתן את השתלחותו בדמוקרטים בשעות האחרונות של מערכת הבחירות הסוערת, התבטאויות קשות אשר לדעתם רק הזיקו למטרה הרפובליקנית. כדברים שאמר ביום הבחירות ההיסטוריון המוביל בענייני נשיאות, מייקל באשלוס, אברהם לינקולן לא היה מכיר את המפלגה שייסד, כפי שהיא נראית היום בעידן טראמפ.

בפוליטיקה האמריקנית של העשורים האחרונים אין זוכרים משטמה מפלגתית כה עמוקה. דמוקרטים וותיקים מהסוג הזוכר נשבעו בפניי הערב שאפילו בימי ריצ'רד ניקסון על שלל פרשיותיו, החל מווטרגייט וכלה בהאזנות הסתר ובשקרים שהפיץ על מהלכי ממשלו בווייטנאם לא היו העצבים כה חשופים והאיבה כה עמוקה ובוטה. בנאום התבוסה שנשא לאחר היוודע התוצאות, אמר המועמד הדמוקרטי לסנאט בטקסס רוברט "ביטו" או'רורק כי מעולם לא היתה ארה"ב כה מקוטבת, ואילו מנהיגת המיעוט הדמוקרטי בבית הנבחרים ננסי פלוסי (הצפויה להפוך ליו"רית של הבית, אם לא יקומו עליה צעירי המפלגה הדמוקרטית) קראה בנאומה לאחר הבחירות לאחדות. מנצחים דמוקרטיים בבית הנבחרים כמו אדם שיף (הצפוי להיות יו"ר וועדת המודיעין) מדברים על החזרת השותפות הדו-מפלגתית. אבל דומה שאיש אינו חושב שזה יכול לקרות. סדר היום הלאומי של ארה"ב כפי שיתבטא כעת על גבעת הקפיטול עלול להתאפיין בשיח של חרשים: הדמוקרטים מדברים על ביטוח בריאות ועל הגבלות על תפוצת נשק אישי, ואילו הרפובליקנים מדברים בעיקר על מניעת הגירה בלתי חוקית.

מה כן יקרה? הנשיא יוכל להעביר מינויים ולחתום על הסכמים, שכן אלה הן פעולות שבסמכות הסנאט שמתפקידו הוא "להמליץ ולאשר". הוא יוכל למנות שגריר חדש לאו"ם במקום ניקי היילי שפרשה לאחרונה ושר הגנה לטעמו במקום מזכיר ההגנה ג'יימס מאטיס, ממנו הוא שואף להיפטר. אבל הוא לא יוכל לפטר את התובע המיוחד רוברט מולר החוקר את האפשרות למעורבות רוסית בבחירות של 2016, שכן ברגע שיפטר את מולר יקום עליו בית הנבחרים הדמוקרטי ויפתח בתהליך הדחה. גם יקשה עליו מאד להעביר את חוקי התקציב, שכן בידי בית הנבחרים הדמוקרטי מצוי "הכוח של הארנק", שמאפשר שליטה על כספים. בשיטה האמריקנית, כל חוק מתחיל בוועדות הרלבנטית (בהרשאות והקצבות) בבית הנבחרים, עובר לוועדות המקבילות בסנאט, מוחזר לדיון משותף של שני הבתים ורק כאשר מסכימים עליו הוא עובר לחתימת הנשיא והופך לחוק. סביר מאד שהדמוקרטים יעכבו מהלכים חקיקתיים ולא ימהרו להקצות את התקציבים בהם יהיה הנשיא מעוניין. הם גם יכולים, ואין ספק שיעשו זאת, לקרוא לשימועים על גבי שימועים על כל נושא הנמצא על סדר היום. הנשיא יגלה שקשה מאד למשול כשאחד הבתים פועל נגד הממשל שלך כמעט בכל דבר ועניין.

אפשר, כמובן, להגיע להסכמות ובעבר באמת הפשילו מחוקקים משתי המפלגות לא אחת את שרווליהם וביחד עם הבית הלבן יצרו פתרונות טובים. קוראים לזה "למשול מהמרכז". אבל בעידן בו הפוליטיקה האמריקנית (ולא רק האמריקנית) נעשית כל כך מקוטבת, הסיכוי לכך הוא קלוש. קוראים לכך "לרצות את הבייס הפוליטי", ובקצרה, יקשה על הנשיא למשול וכבר אפשר לראות הוא מצמיד לקונגרס כינוי מעליב הולם, נניח, "פייק קונגרס". אלא שבית הנבחרים הדמוקרטי אינו עשוי להתרשם, כי גם הוא צריך לתחזק את הבייס שלו לקראת בחירות 2020. בית הנבחרים החדש הוא מחדש ועשוי להפתיע. ראשית, יכהנו בו יותר נשים מבכל קודמיו. בין הנשים החדשות גם שתי מוסלמיות (האחת מהן ממוצא פלסטיני, שכבר הבטיחה לעשות לישראל צרות), וזאת לראשונה בתולדות בית הנבחרים. עוד נבחרה אמריקאית-ילידית, שהיא גם לסבית גלויה.

מבחינת ישראל, רבים מאד הם הנעלמים. אפשר שהדו-מפלגתיות האמריקנית אבדה גם בדברים הקשורים לישראל. מחוקקים דמוקרטים חדשים רבים לא נחשפו במיוחד למסר הישראלי. הם לא מכירים את ישראל ואינם שותפים לאתוס שלה. בעבר ניתן היה לשער שהמחוקקים הוותיקים, שבהם רבים היהודים (בקונגרס היוצא כיהנו 21 חברי קונגרס ותשעה סנטורים יהודים בצד הדמוקרטי), יכלו להטמיע את המסרים הנחוצים בקרב המחוקקים החדשים. אבל לאור הנתק שחל בשנים האחרונות בין ממשלת ישראל לבין הקהילה היהודית הלא-אורתודוכסית, שהיא הרוב מכריע בין יהודי ארה"ב, יש לחשוש ממידה פחותה של התלהבות מצד מחוקקים אלה בדברים הקשורים לישראל. ואולם, מצב זה אינו אמור לגרום להפרעה מעשית להסכמים ושיתופי פעולה קיימים אפילו מצדו של קונגרס עוין לנשיא ואדיש-יחסית לישראל.

במצב הפוליטי החדש בוושינגטון, לא ברור עד כמה יוכל הנשיא לקדם את "העסקה האולטימטיבית" שלו לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואפשר שנחווה המשך לחץ אמריקני על הפלסטינים ותמיכה ללא-מצרים בישראל. אבל יכול להיות גם שבחירות האמצע מבשרות מהפך בשנת 2020. בהינתן אפשרות זו, על ישראל לחשב מסלול מחדש ולהמציא שוב את עצמה כעניין דו-מפלגתי בזירה הפוליטית האמריקנית. לשם כך, אבל גם לגופו של עניין, על ישראל בראש ובראשונה לשקם את האחווה עם הקהילה היהודית, שרבים מבניה לא ראו בתגובה הישראלית לטבח בפיטסבורג אלא מעין "השתלטות לא-רצויה" של ישראל על אירוע יהודי- אמריקני, בעוד ירושלים מוסיפה להפלות נגד רוב מניינה ובניינה של הקהילה היהודית בארה"ב.

 

המאמר פורסם בוואיינט ב-7 בנובמבר 2018

ניוזלטרצרו קשרSupport Mitvim