את הרשות צריך לחזק. וכך אפשר לעשות זאת

כל הפרסומים / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

החלטת הקבינט המדיני-ביטחוני מהשבוע שעבר "למנוע את קריסת הרשות הפלסטינית", מבלי להסכים ולו על צעד אחד קונקרטי, מעידה על ממשלה נעדרת יכולת החלטה המצויה בתת-תפקוד. לאחר שהשרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' איימו ש"לא יהיו שום הקלות" לרשות "התומכת בטרור", נמנעה הממשלה מהצעת מחוות, ותחת זאת הציבה תנאים דרקוניים לרשות שלא ימומשו לעולם. למעשה, ראש הממשלה בנימין נתניהו שוב הפך אינטרס ביטחוני-לאומי של ישראל לבן ערובה לגחמותיו של הימין המשיחי.

חילוקי הדעות הללו ממחישים פער תפיסתי בתוך הקואליציה. נתניהו והליכוד, נטולי האידיאולוגיה, מוכנים למחוות שינציחו את ניהול הסכסוך על גב הרשות ותוך ניצול שיירי הסכמי אוסלו, מבלי לשלם במטבע מדיני כלשהו. לעומת זאת, עוצמה יהודית והציונות הדתית מעוניינות לממש את פרוגרמת הסיפוח המלא, המחייבת חיסול של הרשות – המכשול המרכזי בדרך למימוש חזונן.

הדרישה להקלות צמחה במערכת הביטחון, שמזהה עלייה מטאורית בהתעצמות חמאס והטרור בגדה ומעלה את החשש מפני הפיכת מבצע בית וגן בג'נין לסנונית הראשונה בדרך להישאבות צה"ל לשטחי A. גורמי הביטחון מבקשים לחזק את הרשות ולמנוע קריסה. האם זה לא מעט מדי ומאוחר מדי?

הרשות הפלסטינית מצויה כיום באחת התקופות הקשות ביותר מאז הקמתה ב-1993: ללא הישגים, בקרע פנימי עמוק, עם כלכלה מוחלשת, רמת משילות נמוכה, שסעים פנימיים ותפקוד לקוי של מוסדותיה. התמיכה בה ברחוב הגיעה לשפל המדרגה: בסקר עדכני מראה ד"ר חליל שקאקי (PCPSR) כי 77% מהפלסטינים מעוניינים בהתפטרות אבו מאזן, ו-63% מאמינים שקריסת הרשות היא אינטרס פלסטיני.

מענה שיכלול מחוות כאלה או אחרות מצד ישראל לא יצלח כל עוד הוא לא נוגע בלב הבעיה – היעדר אופק מדיני כלשהו לפלסטינים ולישראל. לפיכך, גם הפעם ישראל תיוותר כנראה לכל היותר עם הצהרות ריקות מתוכן לצורכי לגיטימציה. זאת, למול ממשל אמריקני המשתאה מקיצוניות הממשלה ומאי-יכולתה לספק מחוות, אף לא כאלה שישרתו את קידום הנורמליזציה המיוחלת עם סעודיה. חיזוק אמיתי מחייב להתייחס לרשות כפרטנר, לא כאויב, ולספק לה ולציבור הפלסטיני תמורות משנות מציאות. במילים אחרות, חיזוק אמיתי ולא רק מניעת קריסה.

באופן פרדוקסלי, דווקא ההתפתחויות הגלובליות והאזוריות בשנים האחרונות (משבר האקלים, הסכמי אברהם ויוזמות החברה האזרחית) מייצרות כיום הקשר אסטרטגי נוח לחיזוק הרשות. שינוי גישה אמיתי מחייב גיבוש תוכנית מערכתית מקיפה בשיתוף פעולה עם הרשות, ובתיאום עם מדינות באזור, שתאפשר לממש אינטרסים משותפים. התוכנית צריכה להוביל לשינוי במוטיבציות ברחוב הפלסטיני, ולכלול צעדים ופרויקטים שיקלו על שגרת החיים (מצוקות בנייה, תשתיות, תנועה, תעסוקה). במקביל לכך דרושה גם רפורמה מקיפה במוסדות ובמנגנוני הרשות.

התוכנית צריכה גם לכלול פרויקטים בסיוע אזורי שיפחיתו את התלות הפלסטינית בישראל: פיתוח שדה הגז מרין והעברת ההכנסות לרשות, הקמת בנק בינלאומי ברשות לפיתוח כלכלי מקיף, בניית שדות סולאריים בגדה, הכשרת מתקני התפלת מים ומכוני טיהור שפכים, והכשרת אזורי תעשייה ושדות חקלאיים בגדה המערבית. אלו רק מעט דוגמאות שעשויות לשנות את המציאות עבור הפלסטינים.

כל אלה לא יצלחו אם החיכוך המדמם בשטח יימשך, וכל עוד תמשיך ממשלת הימין על מלא, במקום לייצר אופק מדיני, לאותת לפלסטינים על כוונותיה לספח את השטח ולהרחיב את הבנייה בהתנחלויות. הגיעה העת שממשלת ישראל תכריע אם היא עדיין רואה ברשות אינטרס חיוני לשנים הבאות, או שהיא מעוניינת לפרקה ולשאת לבדה בעול המלא של הכיבוש והסיפוח.

המאמר פורסם ב-YNET ב17 ליולי.