בנוגע להפיכה המשטרית, האיחוד האירופי נוהג באופן מחושב וגם מאכזב

כל הפרסומים / ישראל ואירופה

התלכדות אינטרסים יכולה בקלות להוביל לוויתור על ערכים. אך כשהוויתור הזה מגיע מהאיחוד האירופי, שנהג לדבר גבוהה גבוהה על ערכים כמו דמוקרטיה (ומתבטא על כך בהקשר האוקראיני), וכשברקע עומד ניסיון המהפכה המשטרית של ממשלת ישראל – זה גילוי מאכזב.

שלשום (שלישי) שב שר החוץ, אלי כהן, מסדרת פגישות בבריסל. לא כל שרי הממשלה הנוכחית מבטלים את הישגי קודמיהם, וכהן, הפועל באופן ענייני ושקול, הביע בפני בכירי האיחוד את רצונו בפיתוח וקידום היחסים. החשש מהידרדרות בחזרה אל "העשור האבוד" תחת ממשלות נתניהו 2021-2009 התבדה עד כה, וטוב שכך. האיחוד האירופי הוא שותף ראשי של ישראל בשורה ארוכה מאוד של תחומים (סחר, מחקר, תעופה ועוד). עם זאת, שינוי המילים והטון שכהן והממשלה החדשה בישראל מביאים ליחסים אלו ניכר.

על הפרק עמד הניסיון לשכנע את בריסל להקשיח עמדות כלפי איראן. אם בשנים קודמות משימת השכנוע בעניין האיראני היתה קשה ביותר, בין היתר כיוון שאחד מהישגיו הבולטים של האיחוד במדיניות החוץ היה הסכם הגרעין (JCPOA) ב-2015, כעת נדמה כי "האסימון נפל" וזאת על רקע העובדה שנשק איראני משמש בחודשים האחרונים את רוסיה לתקוף באוקראינה. המטרה הדיפלומטית של ביקור כהן היתה פתיחת דף חדש עם ז'וזפ בורל, הנציג הגבוה למדיניות חוץ וביטחון של האיחוד האירופי. דף כזה אמנם כבר נפתח בתקופת כהונתו של יאיר לפיד במשרד החוץ, ובכל זאת – בורל ידוע בעמדתו הפרו-פלסטינית והביקורתית כלפי ישראל מאז נכנס לתפקידו בשלהי 2019. אמירותיו בנושא זה ובנושאים אחרים הכעיסו את לפיד וקודמיו.

ובחזרה לניסיון המהפכה המשטרית: כאשר בוחנים לעומק ומשווים בין תגובות הבאות מאירופה לבין התגובות שבאו מארה"ב, הפער ניכר. בייחוד כשמשווים זאת לאופן הטיפול בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעוד שארה"ב נוטה להעביר לישראל את המסרים הקשים בעניין זה בחדרי חדרים, האיחוד האירופי מפרסם את הביקורת הקשה שיש לו כלפי ישראל בריש גלי. והנה, בחודשים האחרונים, לנוכח ניסיון המהפכה, הממשל האמריקאי שינה מהרגלו ודיבר בקול רם ובוטה מחוץ לחדר, ואילו האיחוד האירופי ורוב מנהיגי המדינות החברות בו עברו לדבר בתוך החדר, כשמחוצה לו הם מסתפקים בשליחת איתותים על דאגתם ממהלכי הממשלה.

דברי נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, ב-28 במארס היו חדים וברורים: כל עוד נתניהו לא יפסיק את המהפכה המשפטית-משטרית הוא פרסונה נון-גרטה בוושינגטון. לעומתו, המנהיגים האירופים דיברו רק כאשר נתניהו או בכירים ישראלים אחרים הגיעו לבקרם. מטרת הביקורים מצד הישראלים היתה בעיקר איראן, אך הם נוצלו על-ידי האירופים להעביר מסר לגבי המהלכים הפנימיים בישראל. ללא ביקורים אלו ייתכן שאותם מנהיגים היו שותקים.

נראה כי בורל נשמע לאזהרות המפורשות של כהן לבל יתערב בעניינים הפנימיים של ישראל, ומילא את פיו מים. הפעם היחידה בה התבטא בנושא המהפכה המשטרית היתה כשזומן על-ידי הפרלמנט האירופי לדיון על "המצב הדמוקרטי בישראל והשלכותיו על הפלסטינים". גם אז הריע (בסניטה לממשלה) לדמוקרטיה התוססת בישראל, ויצא ידי חובה כשחזר באופן רפוי/כפוי על האמירה "ערכים משותפים": דמוקרטיה, חברה פתוחה ושלטון חוק, והוסיף "אנו מצפים שזה ימשך". בכל הציוצים במהלך ובסיום ביקור כהן בבריסל לא הוזכרו המילה "דמוקרטיה" והביטוי "ערכים משותפים".

יש כמה הסברים לשתיקת האיחוד האירופי בנושא:

ראשית, עיני האיחוד מופנות למלחמה בין רוסיה לאוקראינה. זהו האיום הביטחוני הראשי והקיומי לו נתונה תשומת לבו. השתיקה לגבי איום נסיגת הדמוקרטיה בישראל היא חלק מהתפנית למדיניות חוץ ריאל-פוליטיק שמוביל בורל. במשבר האנרגיה בו נמצא האיחוד, ישראל היא מקור חשוב לגז (דרך מצרים), מקור חשוב לרכש ביטחוני (למשל מערכת ה"חץ" לגרמניה) ומקור למודיעין על הנשק האיראני שהרוסים משתמשים בו על אדמת אירופה. בעתיד, האירופים אף מקווים שישראל תמכור לאוקראינה נשק הגנתי. אין הרבה קשב לנעשה בישראל פנימה.

שנית, התבטאות מצד האיחוד האירופי בסוגיית המהפכה המשטרית תהיה בבחינת "הרמה להנחתה", שכן בתוככי האיחוד יש כמה מדינות חברות, ובראשן הונגריה ופולין, שמהוות מודל לחיקוי עבור ממשלת ישראל. התבטאות בנושא אמנם תבטא את ערכי היסוד של האיחוד, המופיעים באמנה המכוננת שלו: דמוקרטיה, שלטון חוק, זכויות אדם ומיעוטים, אך הנסיגה הדמוקרטית בחלק מחברותיו תצייר את ביקורתו על ישראל כצבועה, ותפנה בחזרה את אור הזרקורים לפינותיו החשוכות. כל עוד האיחוד לא מצליח להתמודד עם נסיגת הדמוקרטיה במדינות בתוכו, הטפות בנושא יכולות לבוא רק ממדינות חברות בהן (עוד) לא נפלה השלהבת, למשל גרמניה וצרפת. נוסף על כך, קשה לבריסל להשמיע ביקורת על ממשלת הימין הקיצוני שהרכיב נתניהו, כשבאירופה הצלחת מפלגות ימין קיצוני ניכרת בעשור האחרון.

שלישית, להבדיל מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, בו לאיחוד האירופי יש מדיניות סדורה מאז 1980, אותה הוא ביטא בהצהרות פומביות רבות, כאן מדובר בעניין פנים-ישראלי, בו לא צפויה להתקבל מדיניות סדורה בעתיד הנראה לעין. גורמים חיצוניים אולי יביעו דאגתם ויזהירו מפני ההשלכות על היחסים (ודי בכך), אך לא ינסו להתערב בנעשה בישראל.

בחירת האיחוד האירופי שלא להתבטא היא ריאל-פוליטיק חכם, אך מאכזב עבור הציבור בישראל המאמין בערכי הדמוקרטיה. הפעם היחידה עד כה שהאיחוד אמר דברים ברורים בעניין, היה כאשר שגרירו בישראל, דימיטר טנצ'ב, התראיין יממה אחרי פיטורי שר הביטחון יואב גלנט. טנצ'ב הדגיש כי כשגריר אינו יכול לתת הוראות למדינה עצמאית וריבונית כיצד לפעול, אך חזר ואמר כי חשוב לאיחוד שישראל תישאר דמוקרטית ושהערכים המחברים בינינו – יישמרו. עוד הוסיף כי כיבוד עצמאות הרשות השופטת היא חלק מדמוקרטיה, שאינה הכרעת הרוב בלבד.

אם כן, האיחוד האירופי זהיר ומחושב, השמיע את קולו מאוחר, ונזהר שלא לדרוך על אצבעות ממשלת נתניהו השישית – ממשלת הימין הקיצונית ביותר שקמה בישראל, הכניסה להסכמים הקואליציוניים את זכותה של ישראל על כל הארץ ואת כוונותיה המפורשות לסיפוח (ה)שטחים. אין זה מפתיע שטובת אירופה קודמת, אך אי העמידה הנחרצת לצד ערכי הדמוקרטיה מאכזבת. ואולי בעצם הציפיות מהאיחוד לא היו ריאליות מלכתחילה?

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-4 במאי.