כל הפרסומים
/ ישראל ואירופה
האירועים סביב המהפכה המשפטית מציבים את ישראל בעמדה שאינה מוכרת לה מול הזירה הבינלאומית. הדימוי שלה כדמוקרטיה ליברלית, גם אם לעיתים נוירוטית, מעין סטארט-אפ ניישן יצירתית וחצופה – הדימוי הזה איפשר לה עד כה להתמודד בעולם בהצלחה עם סוגיות קשות כמו הכיבוש, ייצוא ביטחוני וטכנולוגי מפוקפק ועוד. אלא שהפגיעה המסתמנת בבסיס הדמוקרטיה, ודאי על רקע הרכב הקואליציה הנוכחית, מקרינה דימוי שונה שלא הכרנו גם בתקופות של מחלוקות וביקורת על מדיניותה של ישראל.
ישראל מאבדת, אמנם לא באבחה, את אחד ממקורות העוצמה החשובים שלה: הדימוי של לאום קטן ונחוש שעשה את הבלתי ייאמן והקים מדינה יהודית ודמוקרטית – לא מושלמת אך לתפארת – בסביבה מורכבת ועוינת. על רקע זה ניתן להבין את הציפיה של רבים בקרב מתנגדי המהפכה להתערבות הקהילה הבינלאומית, קרי – להפעלת לחץ על הממשלה כדי שתשנה דרכה. ומובן שציפייה זו מופנית למחנה המערבי–דמוקרטי שאליו ישראל משתייכת, לפי שעה לפחות.
נכון לעכשיו נשמעת עיקר הביקורת, הדיסקרטית והפומבית כאחת, מצד ארה"ב. ממשל ביידן לא מסתיר את חוסר שביעות הרצון מהמתרחש בישראל ומהסדקים המעמיקים במסכת הערכים המשותפים. מדינות אירופה משמיעות אמנם מעת לעת ביקורת והודעות גינוי למהלכי הממשלה, אולם בקול ענות חלושה. רבים בישראל חשים אכזבה ממה שהם מגדירים כ"מעט מדי" מצידו של העולם הדמוקרטי ומקווים ללחץ משמעותי ואפקטיבי יותר על הממשלה. האם יש בסיס ריאלי לציפיות הללו?
יש לחלק את התשובה לשני מישורים וטווחי זמן. הראשון נוגע לנקודת המפגש בין ערכים ואינטרסים. אין חולק שמדינות המערב ובראשן ארה"ב תוהות מהי הדרך הראויה והאפקטיבית להשמיע את ביקורתן. קיים מתח בין עיקרון אי-ההתערבות בענייניה הפנימיים של מדינה ריבונית, לבין החובה (שהן חשות) להשמיע את קולן. ייקח זמן עד שנגיע לנקודת המפגש בין ההתרחקות מן הערכים המשותפים לבין פגיעה ממשית יותר, בראייתן, באינטרסים שלהן. במילים אחרות: רק כשמדינות המערב יחושו שההתפתחויות בישראל פוגעות באינטרסים ישירים שלהן, יש לצפות לביקורת ולחץ אסרטיביים יותר. פרשן הניו יורק טיימס תום פרידמן הסביר זאת בבהירות ביחס לארה"ב בראיון ל"ידיעות אחרונות" בסוף השבוע.
המישור השני קשור לנזק המוחשי כתוצאה מהפגיעה בדימויה של ישראל כמדינה דמוקרטית, ליברלית ומצליחה. מדובר בתהליך ארוך, עד שהמשמעויות העמוקות מחלחלות לדעת הקהל בזירה הבינלאומית, ומשם לדרג הפוליטי של מקבלי ההחלטות. מצבה ומעמדה של ישראל בקרב קהלים לא מעטים איננו מזהיר, לשון המעטה. בקמפוסים, בחוגים ליברליים, במפלגה הדמוקרטית, בקהילה היהודית בעולם ואף בסקטורים מרובים באירופה (גרמניה), שבהם החלה להיפרם המחויבות המיוחדת לישראל.
מה התובנה העיקרית הנובעת מכך? מתנגדי המהפכה צריכים להבין שתהליכים אלו אורכים זמן, והישועה, בוודאי המיידית, לא תבוא בהכרח מהקהילה הבינלאומית חרף דאגתה הכנה. שומה על הציבור שחפץ לשמר את ישראל דמוקרטית וליברלית להתמיד בגילויי המחאה והביקורת, כדי לאפשר לקהילה הבינלאומית לתמוך בו באורח אפקטיבי. הכרחי להפנים שהסוגייה הפלסטינית והמשך הכיבוש הם חלק אינטגרלי במשוואה זו. ככלות הכול, זהו חלק מרכזי מאוד הנוגע לשאלה אם ישראל היא אכן מדינה דמוקרטית וליברלית.
המאמר פורסם ב-YNET ב-3 לאוגוסט.
