הפתרון לעזה הוא מדיני, לא צבאי

נדב תמיר פברואר 2020
כל הפרסומים / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

אז מה לעשות עם עזה? בכל סבב אלימות מתחיל מחדש מרתון המתראיינים שמציעים את הקלישאות הרגילות – שיקום ההרתעה, כיבוש עזה או הסדרה. הפסימיים שביניהם טוענים שאין מה לעשות ושהסבבים ימשכו. כל התשובות הללו, שמגיעות באופן מפתיע ממרואיינים מכל הקשת הפוליטית, עוסקים בפתרונות טקטיים, שאינם מחוברים לתכלית אסטרטגית ומדינית ושלכן נדונו להיות קצרי טווח. גישה אסטרטגית לסוגיית עזה חייבת להתייחס למכלול הפלסטיני ולא רק לחמאס או לג'יהאד האסלאמי. המגמה של הממשלות האחרונות בישראל לייצר הפרדה בין רצועת עזה לגדה המערבית הצליחה לשכנע את הציבור שזו אכן מטרה רצויה, אך זו הנחת יסוד מוטעית. דווקא תכנית טראמפ, שמבחינות רבות מזיקה לסיכויי השלום, הצביעה על הפתרון הבלתי נמנע של חיבור בין עזה לגדה.

כל פתרון לסוגיית עזה צריך לכלול את הרשות הפלסטינית, אבל אנחנו הפכנו את הרשות לבלתי-רלבנטית לעזה, וכך הנבואה הגשימה את עצמה. בכל פעם שהיה ניסיון לחיבור בין עזה לגדה, ממשלת ישראל הכשילה אותו. כך כשאבו מאזן ניסה לקדם בחירות פלסטיניות, או כשניסה להקים ממשלת טכנוקרטים, שיכלה לשמש סולם ראוי לחמאס להתקדם מולנו מבלי לזנוח בשלב ראשון את האידאולוגיה של התנועה, שזהו תנאי לשינוי בכל סכסוך בינלאומי שנפתר. החלשנו את הרשות הפלסטינית בכך שלא אפשרנו למדיניות שלהם נגד אלימות ובעד פתרונות דיפלומטיים לייצר הישגים כלשהם. הגישה של אבו מאזן, מיומו הראשון בתפקיד, היא לנסות להגיע להסדר, אם אפשר במשא ומתן דו-צדדי ואם לא – בפנייה למוסדות רב-לאומיים.

אנחנו הפכנו את ניסיונותיו לשיח דו-צדדי עם ישראל לפתטיים, משום שהמשכנו לבנות בהתנחלויות והשתמשנו במשא ומתן כאמצעי למשוך זמן וליצור עובדות בשטח. כשהפלסטינים ניסו לעשות זאת באמצעים רב-צדדיים, כינינו זאת טרור מדיני והפעלנו את האמריקאים למנוע זאת, למרות שבדיוק באותו אמצעי – פניה למוסדות האו"ם – קיבלנו אנו את עצמאותנו. בעוד אבו מאזן תומך בפתרון שתי-מדינות ובהכרה בישראל בגבולות 1967 עם חילופי שטחים, ואפילו מקבל את עקרון הפירוז של המדינה הפלסטינית, אנחנו מתעקשים להתנהל דווקא עם החמאס, שמתנגד לקיומנו. בעוד אבו מאזן ממשיך להנחות את כוחות הבטחון שלו לשתף פעולה עם צה"ל והשב"כ במניעת פיגועים, ומואשם בשל כך על ידי פלסטינים רבים כמשתף פעולה עם ישראל, אנחנו מתגמלים את חמאס ומרעיפים עליו הטבות ותשלומים דרך קטר.

פתרון ארוך טווח ואסטרטגי לסוגיית עזה קשור בחידוש התהליך המדיני עם הרשות הפלסטינית, בעידוד ממשלת אחדות טכנוקרטית בעזה, שמולה אפשר יהיה לקדם בהדרגה שיקום ופירוז. פתרון ארוך טווח חייב להיות מדיני. מכל הניסיונות הקודמים שלנו לייצר הרתעה כבר למדנו שאין פתרון צבאי. יש לנו כיום פרטנרים פלסטיניים טובים הרבה יותר מאשר היו לנו בעבר. את ערפאת הטרוריסט החליף אבו מאזן שסולד מטרור, את "שלושת הלאווים" מועידת חרטום של הליגה הערבית (1967) (לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל( החליפה יוזמת השלום הערבית, שהמסר הכללי שלה הוא: אנא התקדמו מדינית מול הפלסטינים כדי שנוכל לנרמל את היחסים אתכם, מתוך הבנה שישראל יכולה להיות חלק מהפתרון לבעיות האזור ולא הבעיה.

בעוד שכל השינויים החיוביים הללו התרחשו מסביבנו, המנהיגים שלנו המשיכו להסביר מדוע אין פרטנר וחיזקו את חמאס. לכן, השיח הציבורי בישראל חוזר כל פעם מחדש לאותן הצעות טקטיות שלא פותרות שום דבר. הפתרונות הללו נשמעים הגיוניים בהיעדר חלופה אסטרטגית, אבל יש חלופה כזאת והיא דורשת מנהיגות אמיצה ומפוכחת ולא סיסמאות פוליטיות וקלישאות ריקות מתוכן.

המאמר פורסם במעריב ב-27 בפברואר 2020.

ניוזלטרצרו קשרSupport Mitvim