הצורך בהבנת מורכבותן של מדינות אחרות

נדב תמיר דצמבר 2020
מאמרי דעה ופרשנות / שיפור מדיניות החוץ הישראלית

אחד הכשלים בקבלת החלטות בתחום מדיניות החוץ נובע מהקושי הטבעי להבין מורכבות של מדינות אחרות. אנחנו נוטים להתייחס לכל מדינה כאל שחקן רציונלי אחוד ונוקטים מדיניות בהתאם לכך. זאת בעוד שמדינות מורכבות משחקנים רבים המשפיעים על המדיניות, הן בתוך הממשל והן מחוצה לו והדבר נכון גם למדינות שאינן דמוקרטיות. כך אנחנו טועים פעם אחר פעם בקבלת החלטות מדיניות ובהבנה של השפעתן על תהליכים פנימיים במדינות שונות ואשר נמצאים ב"אזור העיוורון" שלנו.

כך התעלמה ממשלת ישראל בהחלטותיה בשנים האחרונות מהמפלגה הדמוקרטית ומרוב יהודי ארה"ב וגרמה לנזק ארוך טווח ליחסינו עם ארה"ב. כך טעינו בהבנת הצורך להעצים גורמים מתונים בחברה הפלסטינית וחיזקנו דווקא את הקיצוניים תומכי הטרור. כך התייחסנו לאיראן כאילו היא מקשה אחת שרוצה לחסלנו בעוד שבאיראן גוונים שונים בתוך משטר האייאתולות. כל הטעויות הללו הופכות לנבואות שמגשימות את עצמן ומונעות מאתנו לקדם את האינטרסים ארוכי הטווח שלנו.

אנחנו נוטים לומר כי "עמדת אמריקה", או "עמדת איראן", או "העמדה הפלסטינית" היא כך וכך, בעוד בכל אחת מהישויות הללו עמדות שונות שמשפיעות על תהליך קבלת ההחלטות ויש לקחת אותן בחשבון. למשל, ממשל ביידן יצטרך לקחת בחשבון סיטואציה בה ישנם בארה"ב כ-74 מיליון אמריקאים שהצביעו בעד טראמפ והם אינם נעלמים רק בשל העובדה שביידן נבחר בקולותיהם של כ 7 מיליון יותר. ביידן יצטרך להתפשר עם עמדת הרפובליקנים, בעיקר אם אחד מהמועמדים הדמוקרטים בבחירות המיוחדות לסנט בג'ורג'יה ב–5 בינואר יפסיד, לרפובליקנים יהיה אז רוב בסנט, וביידן יתקשה לקדם מהלכים שדורשים את אישור הקונגרס.

גם באיראן צפויות בחירות לנשיאות ביוני וכרגע ההערכה היא שרוחאני לא יישאר על כיסאו. אמירות גורפות על כך שאיראן שמחה על הפסד טראמפ, אינן מכירות במורכבות בתוך איראן. הנשיא רוחאני ושר החוץ שלו זאריף אכן רצו בהפסדו של טראמפ, משום שהם מעוניינים לחזור לדיפלומטיה בכלל ולהסכם הגרעין בפרט. לעומתם הקיצוניים שנתמכים על ידי משמרות המהפיכה מעדיפים את ממשל טראמפ, שמצדיק את התנגדותם להסכם.

זאת אחת הסיבות לכך שאובמה חתר להגיע להסכם עם איראן מהר מכפי שציפו אצלנו וזו גם הסיבה שביידן שואף לחזור להסכם בהקדם. שניהם מבינים שיש לנצל נשיאות איראנית שאינה שמה בראש סדר העדיפויות את ההגמוניה של איראן במזרח התיכון ומעדיפים כלכלה איראנית מתפקדת, ולשם כך מוכנים לפשרות.

ביידן מבין בצדק, שלא מספיק שהאיראנים סובלים בשל הסנקציות החד צדדיות שהטיל טראמפ בכדי לעצור את תכנית הגרעין, ושיש הכרח בהסכם שיאפשר זאת ושתהיה לו לגיטימציה בינלאומית. יש לשער שיכולתו של ביידן לחזור להסכם תשפיע על תוצאות הבחירות לנשיאות באיראן ביוני. כשלון של הדיפלומטיה יביא בוודאות לעלייתם לשלטון של גורמים קיצוניים יותר, שאיתם קשה יותר להגיע להסדר.

חיסול פרחיזאדה בהחלט מחזק את כל השחקנים שאינם מעוניינים בהסכם ובהעדפת המסלול הדיפלומטי – באיראן, בישראל ובארה"ב. הבנת המורכבות הזאת מסבירה את התגובה הצוננת מצד גורמים במפלגה הדמוקרטית ובאירופה לחיסול, שנתפס כניסיון של טראמפ ונתניהו למנוע מממשל ביידן לחזור להסכם ואולי להביא לתגובה איראנית שתדרדר את האזור ולא תאפשר לארה"ב ולבנות בריתה ב-5P+1 לחזור לדיפלומטיה.

דוגמה נוספת היא התייחסות רוב הציבור בישראל לפלסטינים כגורם אחוד, שמתנגד כביכול להסדר עם ישראל. זאת, בעוד שהחברה הפלסטינית נחלקת לעמדות רבות ושונות. בעיקר חשוב להבין את ההבדל המשמעותי בין הנהגת הרש"פ ברמאללה שמעוניינת בהסדר עם ישראל, להנהגת החמאס, שאינה מעוניינת בפשרה מדינית, אלא רק בפשרות קצרות טווח. ההתנהלות הישראלית שמכלילה את כל הפלסטינים כ"סרבני שלום" משחקת לידיהם של מנהיגי חמאס. בהקשר הזה קיימת שותפות אינטרסים בין ממשלת ישראל, הימין האוונגליסטי בארה"ב והחמאס, שאינם מעוניינים בפשרה מדינית. בצד השני קיימת שותפות אינטרסים בין הרשות הפלסטינית, מדינות ערב, אירופה והמפלגה הדמוקרטית בארה"ב שמעוניינים בהסדר.

חשוב להבין כי גם בישראל קיימת מורכבות מעבר לתפיסה של נתניהו וממשלתו. במשך שנים רבות עולה ברוב הסקרים שרוב הישראלים תומכים בפתרון דיפלומטי של הסדר עם הפלסטינים, גם אם הוא כולל פשרה טריטוריאלית. אולם הרוב הזה אינו בא לידי ביטוי פוליטי בשל חוסר המנהיגות בשמאל ובשל הצלחת הספין השגוי במקרה הטוב והמניפולטיבי במקרה הרע לפיו אין לנו פרטנר להסדר בצד הפלסטיני.

יש לקוות שממשל ביידן ישכיל להתנהל מול ישראל באופן שיחזק את הרוב בציבור שתומך בהסדר ובחזרה לדיפלומטיה ולא יראה בנתניהו וממשלתו חזות הכל. הבנה כזאת תאפשר שיתוף פעולה בין הכוחות שמעוניינים בהסדר של שתי מדינות לשני עמים, שהם הרוב בארה"ב, בישראל ובחברה הפלסטינית. ראייה מורכבת שכזאת חשוב להנחיל גם ליהדות ארה"ב, שרובה הליברלי מתרחק מישראל השמרנית.

חשוב שנדע להבהיר לאחינו ואחיותינו בארה"ב, שישנם קולות אחרים בישראל שרוצים בהסדר, שמאמינים בזכויות מיעוט ובצדק חברתי ושאינם מדירים זרמים ליברליים ביהדות. הבנת המורכבות הזאת תסייע לנו בקביעת מדיניות חכמה וגם בהתנהלות מול ליברלים ברחבי העולם, שהינם ביקורתיים כלפי מדיניות ממשלתנו, אבל הם שותפים פוטנציאליים.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 10.12.2020

ניוזלטרצרו קשרתמיכה במכון