ההסכם עם מרוקו טבעי ובעל פוטנציאל,
אך הסוגיה הפלסטינית עדיין מהווה מכשול

כל הפרסומים / שיפור מדיניות החוץ הישראלית

כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ומרוקו אינו חידוש היסטורי, משום שבין שתי המדינות התקיימו יחסים דיפלומטיים בין השנים 2000-1994, לאחר חתימת הסכמי אוסלו והשלום של ישראל עם ירדן. הייתה זו האינתיפאדה הפלסטינית שהביאה את מרוקו לנתק את היחסים. ואולם, צירופה כעת של מרוקו לרשימת המדינות שהסכימו לכונן יחסים רשמיים מחזקת את מעמדה האזורי של ישראל והופכת אותה לשחקן מרכזי במערכת הבריתות האזוריות.

בניגוד ליחסים עם האמירויות, בחריין וסודאן, מערכת היחסים של ישראל עם מרוקו ארוכה, עשירה ומורכבת מרבדים שונים של שיתופי פעולה בתחום המדיני, המודיעיני, הצבאי והאזרחי. בעוד הקשרים הרשמיים התקיימו בחשאי, הקשרים האזרחיים היו גלויים למדי ואף התרחבו והעמיקו בשנים האחרונות.

במישור המדיני המלך חסן, אביו של המלך הנוכחי מוחמד השישי, מילא תפקיד חשוב בקידום השלום עם מצרים. ראשיתו של מהלך זה היה בביקור חשאי שקיים ראש הממשלה יצחק רבין במרוקו באוקטובר 1976, אולם רבין לא זכה ליהנות מפירות ביקורו. התיווך המרוקני בין ישראל ומצרים נמשך עם פגישתו של משה דיין, שר החוץ בממשלת בגין, וסגן ראש ממשלת מצרים חסן תוהאמי, בספטמבר 1977. חודשיים מאוחר יותר נשיא מצרים אנואר סאדאת הגיע לירושלים.

לאחר השלום בין ישראל ומצרים ראה חסן את תפקידו כמשכין שלום בין ישראל והפלסטינים, ולשם כך השקיע מאמצים לא מבוטלים מאחורי הקלעים. הוא נפגש עם שמעון פרס שלוש פעמים בשנות ה-70 ו-80, וזאת מתוך מטרה לקדם שלום אזורי, אך במיוחד לקדם הסכם עם הפלסטינים. חסן סירב להיפגש עם מנהיגי הליכוד, בגין ושמיר, משום שלא האמין כי מבחינה אידאולוגית הם יהיו מוכנים להתפשר בנושא הפלסטיני.

מאידך, מנהיגי מפלגת העבודה – ובמיוחד פרס – נתפסו בעיניו כמנהיגים מתונים שיוכלו לקדם שלום. אך כל ניסיונותיו של חסן לקדם שלום עלו בתוהו. מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו בוושינגטון, בספטמבר 1993, הוא אירח את רבין ופרס בארצו כמחווה להישג המדיני. חסן היסס להפוך את הקשרים לפורמאליים בשל החשש מהתגובה הערבית והמוסלמית, אולם בסופו של דבר הוא הסכים להקים ב-1994 "לשכות קשר" בין שתי המדינות, ולא שגרירות. החלטה דומה התקבלה גם עתה.

בניגוד לאביו, מוחמד השישי נמנע מלנקוט מדיניות פעילה בתיווך ישראלי-פלסטיני ואף המעיט מאזכורה של ישראל בנאומים הממלכתיים. הוא נמנע מלהיפגש עם פרס ששימש נשיא המדינה. בדומה לאביו, המלך סירב להיפגש עם מנהיגי הליכוד, שרון או נתניהו. שינוי ראשון במדיניות זו חל בספטמבר 2018, כשנתניהו נפגש בחשאי עם שר החוץ המרוקני נאצר בוריטה בשולי עצרת האו"ם.

בתחום המודיעיני והצבאי הקשר בין ישראל ומרוקו היה חם. המוסד הקים שלוחה במרוקו ב-1963 כשנתיים לאחר טביעת אוניית "אגוז" ו-44 היהודים שנספו בדרכם מהמדינה בניגוד למדיניותה שאסרה זאת. אירוע זה והצורך להסדיר את ההגירה היהודית היוו תמריץ לשיתוף הפעולה שנרקם בין המוסד הישראלי וה"מוסד" המרוקני (שישראל גם סייעה בהקמתו), קשר שנמשך לאורך שנים רבות. ישראל כנראה מילאה תפקיד עלום אך שולי ברצח איש האופוזיציה המרוקנית, מהדי בן ברקה, בפריז ב-1965, בידי המשטר. גם פרוטוקולים של ועידות פסגה שנערכו במרוקו, ב-1965 וב-1981, הגיעו לידי המוסד.

מבחינה צבאית, ישראל סייעה למרוקו במאבקה נגד חזית הפוליסריו בסהרה המערבית שנתמכה על ידי אלג'יריה ונאבקה למען עצמאות החבל. לאחר שספרד החליטה לפנות טריטוריה זו ב-1975, מרוקו החליטה להשתלט על שטחים נרחבים. חשיבותו של חבל ארץ זה נעוצה בכך שהוא עשיר בפוספטים. הסיוע הישראלי כלל בעיקר ייעוץ בהקמת גדר ביטחון עשוית חול ומחפורות.

אהוד ברק היה אחד הקצינים שהרבה לבקר בסהרה. כאשר הגיע למרוקו להשתתף בלוויה של המלך חסן, הוא הסתודד עם המלך הצעיר באופן שהסגיר את ההיכרות המוקדמת שלהם. לאורך השנים ישראל פעלה בקונגרס ובממשל האמריקני כדי לקדם את ההכרה בסיפוח הסהרה על ידי מרוקו, ללא הצלחה. עתה, ההכרה האמריקנית אפשרה את חידוש היחסים.

במישור האזרחי, קשרים התקיימו בין ישראל ומרוקו עוד לפני כינון היחסים וגם לאחר ניתוקם. למעשה, הם אף המשיכו להתרחב ולהעמיק. לא מדובר רק בקשרים בין מדינות, אלא בקשרי תפוצות, כשהקהילה היהודית במרוקו וקהילת יוצאי מרוקו בישראל ממלאות תפקיד חשוב. עולי מרוקו החיים בישראל אף נחשבים כחלק מהתפוצה המרוקנית. עובדה זו קיבלה משנה תוקף במרץ 2016, כשמרוקו הכירה בישראל כתפוצה השנייה בגודלה בעולם אחרי צרפת.

נושא זה עלה בשיח הציבורי במרוקו גם סביב השאלה אם לתפוצות המרוקניות מגיעה זכות בחירה לפרלמנט, ואם כן אם זכות זו תקפה גם ליוצאי מרוקו החיים בישראל. כמו כן, אזרח ישראלי שמוצאו ממרוקו המעוניין להוציא אזרחות של המדינה יכול לעשות זאת, מכיוון שהאזרחות נשמרת ארבעה דורות אחורה. ביולי 2011 הוכנס תיקון לחוקת מרוקו ובמסגרתו ניתנה הכרה רשמית ביהדות, או ליתר דיוק במרכיב "העברי" כחלק מהזהות המרוקאית הלאומית.

הרחבת הקשרים האזרחיים התאפשרה בין היתר בזכות קיומם של קשרי תיירות. קשרים אלה החלו עוד בשנות השמונים והעמיקו עם כינון הקשרים הרשמיים. גמישות הביורוקרטיה המרוקנית אפשרה למנף את הקשר התרבותי העמוק ולהביא לצמיחה במספר התיירים הישראלים הפוקדים את המדינה בכל שנה. רק ב-2019 ביקרו במרוקו כ-45 אלף ישראלים, על אף שלא היו טיסות ישירות. מאידך, מספר התיירים ממרוקו שביקרו בישראל נמוך: ב- 2019 מספרם עמד על כ-3,500 בלבד, וזאת בשל מורכבות הליך הוצאת הוויזה לישראל והיעדר נציגות ישראלית רשמית ברבאט – מה שעתיד להשתנות בקרוב.

כיום, שיתופי הפעולה האזרחיים מתקיימים במרחב הפיזי והווירטואלי ומבוססים על ערכים, זהות ותרבות משותפים בתחומים כמו תיירות וחילופי משלחות, דת ומורשת, מוזיקה, קולנוע, אמנות, ספורט ועוד. הקשרים בתחום המוזיקה בולטים במיוחד, ומרוקו וישראל מהוות מוקדי תרבות מרכזיים במרחב האנדלוסי, שהגיע לישראל עם עליית יהודי מרוקו. פריחת המוזיקה האנדלוסית בישראל בעשור האחרון, שבאה לידי ביטוי בהקמתם של הרכבים חדשים וביצוע יצירות אנדלוסיות, יוצרת שפה תרבותית משותפת עם מוזיקאים ואמנים במרוקו ובתפוצותיה.

בתחום הספורט מרוקו קיבלה את תנאי איגודי הספורט הבינלאומיים ואפשרה לספורטאים הישראלים להתחרות עם סמל ישראל על בגדיהם. לכן מרוקו זוכה לארח תחרויות ואירועי ספורט בינלאומיים וליהנות מהכרה בינלאומית, רווחים מתיירות ומיתוגה כמדינה מארחת. במרץ 2019 התקיימה במרקש תחרות הג'ודו גראנד פרי ובה התחרו עשרה ספורטאים ישראלים. כשתמנע נלסון לוי וגפן פרימו זכו במדליות ארד – התנוסס הדגל הישראלי לעיני כל.

קהילות הפועלות ברשתות החברתיות מחברות את יוצאי הערים והכפרים השונים במרוקו סביב געגוע ושימור אוצרות מורשת יהודית שנותרו מאחור. קהילות אלה מקיימות קשרים במרוקו במטרה לפעול יחד לשימור נכסיה התרבותיים של יהדות מרוקו בפרט ושל מרוקו בכלל. פעילותם כוללת שימור בתי כנסת עזובים, שיפוץ בתי הקברות היהודים וארגון כנסים ואירועי תרבות לקהילות שהתפזרו במרוקו, בישראל ובמקומות אחרים בעולם.

כינון היחסים המחודש בין ישראל ומרוקו הוא טבעי ונשען על בסיס תרבותי ואזרחי עמוק יותר מאשר ההסכמים שנחתמו עם האמירויות, בחריין וסודאן. בהתאם לכך, הפוטנציאל לחימום היחסים הוא גדול, אך יש לזכור כי הסוגיה הפלסטינית עדיין מהווה מכשול חשוב במימוש היחסים בחברה האזרחית ובביסוס שלום מתמשך, ועל כן חובה על ישראל לקדם את פתרונה.

**המאמר פורסם באתר וואלה חדשות, 13.12.2020