האזרחים הישראלים והפלסטינים ניצבים בפני שני אתגרים גדולים – משבר האקלים והסכסוך האלים ביניהם – אשר מזינים זה את זה. בהיעדר תהליך מדיני לקידום שלום ובהיעדר שיח על שלום, גם ההתמודדות המשותפת עם אתגרי האקלים והסביבה הופכים קשים יותר. ברור לכל, שנכון לעכשיו התקווה לא תבוא מהפוליטיקאים למעלה. התקווה תבוא מאנשים – ישראלים ופלסטינים – שישתפו פעולה בפתרון סוגיות קונקרטיות הרלבנטיות לחיים שלהם – ותוך כדי כך גם יניחו מסד טוב יותר של היכרות, אמון ותחושת שותפות והצלחה, לקידום שלום פוליטי בעתיד. למצער, הנטל על הובלת השלום ועל התמודדות מוצלחת עם משבר האקלים, עבר לכתפיהם הצרות של ארגוני החברה האזרחית.
קידום פתרונות סביבתיים חוצי-גבולות בין הישראלים לפלסטינים על ידי החברה האזרחית, בהיעדר שיח על שלום, ככל הנראה לא יוביל להסכם שלום בטווח הנראה לעין. אך ביכולתם לפתור מצוקות בשטח המשפיעות על חיי היום יום של שני הצדדים. מערכת הקשרים המקצועית שמתפתחת ומקודמת על ידי החברה האזרחית, מציעה לדרג המקצועי והפוליטי בממשלה ערוצי תקשורת אלטרנטיביים, לצד יוזמות ופתרונות מעשיים שנבחנו מראש בעיניים פלסטיניות וישראליות משותפות.
אחד הנושאים המרכזיים שמדגימים היטב את הפוטנציאל שבאסטרטגיה זו הוא הטיפול במי שפכים. ישראל הינה המדינה המובילה בעולם בתחום של מחזור והשבת מים לצרכי חקלאות. לעומת זאת בגדה המערבית, רק כשליש ממי השפכים נאספים בשטחי הרשות הפלסטינית, שליש מהשפכים הלא מטופלים משוחררים לסביבה ומזהמים אותה, ושליש מהשפכים זורמים לתוך שטחי מדינת ישראל ומטופלים במתקני טיהור שפכים בשטחי ישראל, שמחייבת את הרשות הפלסטינית על הטיפול בהם.
יש בעניין מעין אבסורדיות, שכן עם כל הקידמה של ישראל בטיפול במים, הפלסטינים – שהם שכנים מידיים, שותפים במקורות המים ותלויים בישראל בהיבטים רבים – נמצאים במקום שונה לחלוטין: סובלים ממחסור במים, ללא מערכות השבת קולחין, ומתמודדים עם מחסור במים לחקלאות. הפערים בין הצדדים עצומים ואת מחיר אי-השוויון גם ישראל משלמת ותשלם עוד בעתיד.
למחזור מים והשבתם לחקלאות יש יתרונות רבים, סביבתיים ומדיניים – הפחתת הלחץ על המקורות הטבעיים, מניעת זיהום נחלים וקרקע במי ביוב, אספקת מים יציבה לחקלאים בגדה וחיזוק החקלאות המקומית.
ישנן מספר אסטרטגיות לטיפול והשבה במי קולחין, כאשר העיקרון המנחה המרכזי הוא להתחיל בפתרונות בעלי פרופיל נמוך בהיקף קטן אשר תומכים ונעזרים בקהילות מקומיות. פתרונות אלו יכולים להיות מודולריים – ועם יכולת להתרחב בהדרגה. תחת המציאות הפוליטית הנוכחית, אסטרטגיות אלה עשויות להפחית פגיעה סביבתית, לחזק את חוסנן של קהילות מקומיות, לייצר שיתופי פעולה אזרחיים ומקצועיים, ובעתיד להוות תשתית לשיתוף פעולה מדיני נרחב.
האסטרטגיות המרכזיות המותאמות לאתגרי מרחב הגדה המערבית כוללות בין היתר –
1. קידום פתרונות מקומיים לטיהור שפכים מקומיים והעברת מי הקולחין על ידי צינורות למרכזים חקלאיים בגדה.
2. קידום פתרונות מקומיים לטיהור שפכים מקומיים, בעלי קיבולת נמוכה יותר הסמוכים למרכזים עם צפיפות אוכלוסייה ולשטחים חקלאיים, לצד ניהול חוזי התקשרות ישירים עם חקלאים מקומיים.
3. החלפת מים בין ישראל לרשות הפלסטינית במקרים בהם מתקני טיהור השפכים רחוקים מאזורים חקלאיים אך קרובים לאזור הגבול עם ישראל. מכירת מים לישראל בהסכמי התקשרות, תמורת קניית מים באזורים חקלאיים פלסטינים הסמוכים למתקן טיהור שפכים (מט"ש) ישראלי תוך שמירה על סטנדרטים זהים באיכות המים ובמחיר, ומיקסום האיזון בין נפחי המים בקנייה ובמכירה.
דוגמה מעניינת לפרויקט שכבר נמצא בשלבי יישום, הוא פרויקט אל-בירה העוסק בהעברת קולחין לחקלאות, ומהווה דוגמה מצויינת לאופן שבו המעורבות של החברה האזרחית, ושיתוף פעולה בין ישראלים לפלסטינים, תרמו למציאת פתרונות לבעיה סביבתית חמורה. תחנת אל-בירה מטפלת ב-2.5 עד 3.5 מיליון קוב שפכים, אשר מוזרמים לנחל ושם מצטרף אליהם ביוב גולמי מכפרים סמוכים. הפרויקט הציע להעביר קו קולחין ישירות ממתקן טיהור השפכים באל-בירה ליריחו לשימוש במורד. זהו פרויקט בו כולם מרוויחים: ישראל מרוויחה מניעת זיהום במעיינות מרכזיים ובשמורת טבע, הפלסטינים מרוויחים מי קולחין להשקיה באזור יריחו. הפרויקט היה תקוע כעשור עקב אי-הסכמה בין המנהל האזרחי ורשות המים הפלסטינית על מסלול הצינור באזור C. הפורום לדיפלומטיה סביבתית, מיסודו של מכון הערבה, נכנס לתמונה בשנת 2018 בשותפות עם המכון הפלסטיני "דמור לפיתוח קהילתי".
בתחילת הדרך, המנהל האזרחי, הגוף האחראי על הענקת היתרי בניה לצינור, לא קיים תקשורת ישירה עם רשות המים הפלסטינית. התערבותו של צוות הפורום הביאה את הצדדים לשיח ישיר, להחלפת מידע ולקביעת פתרון מקצועי המוסכם על כל הצדדים. בהמשך, מכון הערבה ודמור גייסו יחדיו תרומות כדי להעסיק חברת הנדסה פלסטינית שתכין תכנית מפורטת לצורך הגשת בקשה להיתר בניה. גם פה, ארגוני החברה האזרחית עבדו יחד עם המנהל האזרחי, רשות המים הפלסטינית וחברת ההנדסה כדי לוודא שהתכנית שתוגש בסוף תעמוד בכל הקריטיריונים של היתר בניה ישראלי ורשות המים. לבסוף, הושג היתר בניה לפרויקט לצד חלוקת תפקידים מוגדרת בין הצדדים השונים. במקביל, סייע מכון הערבה גם להקים את "התאחדות משתמשי מי קולחין" ביריחו – התאחדות של החקלאים באזור יריחו להסדרת השימוש בקולחין. שלב נוסף בתכנית עשוי להיות חיבור של מי ביוב מקלנדיה שהיום מזהמים את נחל פרת, לאותו מט"ש באל-בירה לטיהור ושימוש כמים נוספים לחקלאות ביריחו.
בהיעדר תהליך שלום בין ישראל והפלסטינים, אסור לנו להרים ידיים ולהגיד אין מה לעשות. מניעת הפגיעה בסביבה אינה סובלת דיחוי. גם אם ברמה המדינית אנחנו עדיין תקועים, ברמה המקומית יש הרבה מה לעשות ולכך ישנו ערך כפול – סביבתי ומדיני.
המאמר פורסם ב"הארץ", ב-7 ליוני.