בעת הביקור האחרון שלו בירושלים, שר המודיעין המצרי עבאס כאמל מסר לראש הממשלה נפתלי בנט הזמנה לפגישה עם נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי. פגישה אחרונה בין ראש ממשלת ישראל לנשיא מצרים התקיימה בשנת 2017, אך מאז הביקור האחרון של רה"מ במצרים כבר חלפו 11 שנים. במהלך התקופה הזאת מצרים חוותה שתי מהפכות ושלטון קצר-ימים של האחים המוסלמים, מספר מדינות ערביות נכנסו למערבולת בלתי-נגמרת של טרור ומלחמת אזרחים, ישראל הספיקה לחתום על חוזי שלום עם ארבע מדינות במזרח התיכון, ארה"ב המשיכה במגמת ההיפרדות מהאזור, בעוד שרוסיה וסין נכנסו אליו על מנת להישאר. יחסי ישראל-מצרים חוו מספר משברים, אך נותרו לעמוד איתן למרות הסערות האזוריות (ואולי גם בזכותן), ובתחומים רבים אף חלה התחממות מסוימת. מה צפוי ליחסי ירושלים וקהיר בעשור הקרוב, מי במצרים אחראי על עיצוב של דמותה של ישראל ומדוע מצרים ממשיכה להתחמש בקצב מסחרר?
יחד נגד טרור איסלאמי
במהלך השנים האחרונות, כשמצרים נאלצה להתמודד עם אירועי טרור רבים בשטחה ועם ניסיונות של ארגונים הנאמנים לדאע"ש להתבסס בחלק הצפוני של חצי האי סיני, שיתוף הפעולה בין ירושלים לקהיר הגיע לפסגות חדשות ולקרבה חסרת תקדים. מצרים, שהתקשתה למגר את הפעילות של ארגוני הטרור בסיני בירכה על שיתוף הפעולה עם ישראל ולא ניסתה להכחיש או להסתיר אותו, בעוד שבישראל שמחו על ההזדמנות לחזק את הקשרים עם קהיר ומיהרו להיענות לדרישות רבות מצידה, לרבות ההגדלה של הנוכחות הצבאית המצרית בחצי האי סיני. למרות חילופי השלטון שהתרחשו במצרים בין השנים 2011-2013 גורם אחד בה נותר יציב כמו הפירמידות האדירות בגיזה, וזה הצבא המצרי. כל הנשיאים המצריים, מלבד מחמד המורסי, איש האחים המוסלמים, באו מתוך שורות הצבא. כולם, ללא יוצא מן הכלל, דאגו לחזק את הצבא ואת תדמיתו בתור מגנה של מצרים.
לצבא המצרי יש תפקיד משמעותי גם בכלכלה, תרבות ותחומי חיים אחרים, ולפי הערכות של מומחים הוא חולש על כ-40% מכלכלת מצרים. הנתח שנשלט על ידי הצבא רק הלך וגדל מאז שהחלו אירועי האביב הערבי שהביאו להפלתו של הנשיא חוסני מובארכ. עתה תחומים נוספים כגון הקמה של כבישים (תשתיות לאומיות) ועד הפקת סדרות רמדאניות נמצא בידיו. לא מפליא שאנשי צבא מנהלים גם את הנושא הרגיש של יחסים עם ישראל – לא שר החוץ המצרי סאמח שוקרי הביא לבנט את ההזמנה לפגישה עם א-סיסי, אלא ראש המודיעין ושר עבאס כאמל. גם בימים עברו, כאשר הביקורים ההדדיים והפגישות היו יותר תכופות מי שניהל את התיק הישראלי והפלסטיני היה הגנרל עומר סוליימן, מקורבו של מובארכ וראש המודיעין. השליחים המיוחדים הללו, שאוהבים להיות יותר בצל ופחות באור אחראים על התיווך הרגיש בין ישראל לחמאס ועל ניהול היחסים בין חמאס לפת"ח באופן כזה שישרת את האינטרסים של מצרים ויגן עליה מפני טלטלות נוספות. בקהיר היו רוצים לראות רגיעה ארוכת-טווח בין חמאס לישראל, ולמעשה הנצחה של סטטוס-קוו במשולש של הגדה, עזה וישראל, גם כדי למנוע את התחדשות של שיתוף הפעולה בין אנשי חמאס לדאע"ש בחצי האי סיני. מהבחינה הזאת המטרות של מצרים וישראל לא בהכרח חופפות, כיוון שהסכם רגיעה ארוך טווח והסרת המצור מעזה עלול לחזק את החמאס באופן משמעותי ולהביא להסלמה משמעותית אף יותר בעתיד.
שיתוף פעולה אזרחי צולע
מי אשם בכך שהיחסים הכלכליים, התרבותיים והדיפלומטיים בין ישראל למצרים בקושי התפתחו במהלך ארבע עשורים של שלום? השגרירים הישראלים בקהיר העידו במשך השנים שהם הרגישו את עצמם לא רצויים בבירה המצרית, התקשו לקיים פגישות והמצרים שפגשו אותם – הסתכנו בחרם ונידוי. גם המסחר בין המדינות נותר נמוך – במחצית הראשונה של 2021 הוא הגיע לכ-122 מיליון דולר, בעוד שהמסחר עם ירדן עומד על כ-244 מיליון דולר ועם איחוד נסיכויות המפרץ – על 613 מיליון דולר. גם הסכמי ה-QIZ שנחתמו בשנת 2004 והבטיחו פטור ממכס בארה"ב למצרים שיווצרו בשתי המדינות לא גדלו באופן משמעותי. ישראל יכולה לתת לא מעט למצרים בתחום של פיתוח טכנולוגי, חקלאי ובמיוחד בתחום של משק המים, אומרים המומחים, אך למרות זאת שיתוף פעולה כזה מתקדם בקושי. גם אני התנסיתי במו"מ קצר על שיתוף פעולה אפשרי בתחום המים מול חברי הפרלמנט המצריים בין השנים 2016-2017. הצד השני הביע עניין רב בהצעות השונות שנמסרו לו, אך לאחר זמן מה הוריד את ההילוכים. באחת השיחות חבר הפרלמנט שנשאל על ידי לגבי סיבת הדשדוש אמר ש"נושאים כאלה צריכים להיסגר ישירות בין המנהיגים" ובזה נגמר העניין. אולי לא כל הסכם בילטראלי חייב להיות מאושר על ידי הנשיא בכבודו ובעצמו, אך אין ספק שכל עוד אין אור ירוק באופן חד-משמעי לשיתוף פעולה עמוק יותר עם ישראל, שיתוף פעולה אזרחי ימשיך להתמהמה. היוצא מן הכלל שכדאי לציין הוא כמובן תחום האנרגיה, שבו חלו בשנים האחרונות תמורות רבות – הקמה של פורום הגז האזורי בהשתתפות ישראל בקהיר והסכם למכירת הגז הישראלי למצרים. שני הדברים הללו משרתים את האינטרסים הכלכליים והגאופוליטיים של מצרים, ולפיכך ניתן "אור ירוק" לקדם את השותפות הזאת.
גם בישראל מתעדפים את היחסים הביטחוניים על פני היחסים האזרחיים, כך פי מקורות במל"ל. לכאורה מדובר בגישה פרגמטית – אם אנשי הצבא יכולים להסתדר אחד עם השני, במיוחד שלצבא המצרי יש תפקיד רחב במיוחד, מה טוב. הבעיה בגישה הזאת היא ששיתוף הפעולה הביטחוני הקרוב בדרך כלל נסתר מן העין, מלבד מקרים בודדים, כפי שקרה בעת הלחימה האינטנסיבית נגד דאע"ש כשלא ניתן היה להחביא את העבודה המשותפת והסיוע של צה"ל, ובינתיים המושג "שלום עם ישראל" ממשיך להיות מגונה עבור מרבית החברה המצרית. רק חלק קטן מהמצרים מודעים לקיום של שיתוף הפעולה בין שתי המדינות, ועל פי הסקרים האחרונים של Arab Barometer היחס כלפי ישראל ממשיך להיות חשדני ועויין. סדרות טלוויזיה עם מסרים אנטי-ישראלים כגון הסדרה הבדיונית ששודרה בחודש הרמדאן השנה ודיברה על השמדת ישראל, בהחלט לא עוזרות.
חשוב לציין שבשנים האחרונות מפלס העוינות בתקשורת המצרית ירד במקצת, למרות שפה ושם עדיין ניתן לפגוש מאמרים שדנים בקשר שישראל מקיימת עם דאע"ש על מנת להרוס את מצרים ואת העולם הערבי. כמו-כן, נעשו מספר שינויים בספרי הלימוד שמעתה יכללו גם פרקים על הדת היהודית ועל הקהילה היהודית במצרים, והמשטר השקיע לא מעט מאמצים בשיקום של בתי כנסת עתיקים באלכסנדריה וקהיר. אך רק לפני מספר חודשים תמונה משותפת שצולמה בדובאי של הזמר הפופולארי מחמד רמדאן עם הזמר הישראלי עומר אדם והכדורגלן דיא סבע הביאה לחרם קולקטיבי נגד מחמד רמדאן – הופעותיו בוטלו ותחנות הרדיו הפסיקו להשמיע את שיריו במשך מספר חודשים.
גם אם הנושא הפלסטיני אינו נמצא בראש סדר עדיפויות האזורי או המצרי בעת הזו, כאשר מצרים מתמודדת עם מגפת הקורונה, אבטלה ומשבר במשק המים בעקבות ההקמה של סכר א-נהדה על ידי אתיופיה, מרבית המצרים עדיין תומכים בסוגייה הפלסטינית ומאמינים בכך שנורמליזציה מלאה צריכה לבוא רק לאחר שהסוגייה הזאת תבוא אל פתרונה. שנים של הסתה אנטי-ישראלית ואנטישמית לא הוסיפו אהדה למדינת ישראל, וסמליה, דגליה ומנהיגיה עדיין מעוררים רתיעה בקרב הציבור המצרי, במיוחד בקרב הצעירים שבקרבם פורחת כעת תנועת ה-BDS.
המנהיג העליון
בשנים הראשונות לשלטונות הנשיא א-סיסי, שמכיר אנשי צבא ואנשי משרד הביטחון רבים מקרוב ובאופן אינטימי, נמנע מפגישות פומביות וצילומים עם ראש ממשלת ישראל. א-סיסי היה חלק למאמץ של ממשל אובאמה לקיים פסגה אזורית בהשתתפות ישראל, ירדן, מצרים, סעודיה והרש"פ ב-2016 ולפי הדיווחים גם נפגש עם רה"מ בנימין נתניהו ועם ראש האופוזיציה דאז יצחק הרצוג, אך העדיף לשמור על המגעים הללו דיסקרטיים ולא להסתכן בחשיפתם. הסנטימנט האנטי-ישראלי במצרים נותר חזק מאוד, כאשר חלקים גדולים באינטליגנציה – סופרים, משוררים, עיתונאים ופעילי החברה האזרחית עדיין מחזיקים בדעות פרו-נאצריסטיות ודוחים לגמרי את ההכרה בישראל ואת שיתוף הפעולה עמה. הדבר הזה מהווה קושי נוסף ביכולת לקדם יחסים אזרחיים עם המדינה הזאת. לעומת זאת, אנשי צבא ואנשי העסקים המקורבים אליהם מחזיקים בגישה יותר פרגמטים. גם אם הם אינם נמנים על אוהדי ישראל, הם מזהים אויבים משותפים שכדאי לשתף פעולה נגדם (כגון דאע"ש) ואינטרסים משותפים (אנרגיה) שחשוב לקדם. ישראלים שמכירים את א-סיסי, מספרים על איש דתי שדגל בדעות מוצקות וביקורתיות ביחס לישראל, אך מוקירים אותו בגלל שהצליח למנוע מהאחים המוסלמים להמשיך ולהשתלט על מצרים. "א-סיסי הוא לא פחות מנס", אמר לי פעם אחד מבני שיחו של א-סיסי – "הוא לא אוהב אותנו, אך הוא סולד מהאחים המוסלמים הרבה יותר".
משחק המעצמות
ההתקרבות לארה"ב ולישראל הייתה אינטרס מובהק של מצרים בשנות השבעים, כאשר הנשיא אנואר סאדאת הגיע לביקור הראשון בירושלים ולאחר מכן חתם על הסכם שלום על ישראל. האם הקרירות ששוררת ביחסי קהיר וושינגטון מאז 2013 (למעט 4 שנים של דונלד טראמפ) תשפיע גם על היחסים עם ישראל? אין זה סוד, שארה"ב מנסה להתרחק ממזרח התיכון ומבעיותיו הרבות. המדיניות המבולבלת ביחס לסוריה, הטעויות שנעשו בלוב והתפיסה ששוררת בקרב הערבים וגם בישראל על כך שהנשיא מובארכ נזנח על ידי בני בריתו האמריקאים על רקע העזיבה של ארה"ב את אפגניסטאן ועיראק, גורמים למצרים להתקרב למעצמות המתחרות – סין ורוסיה. בעוד שסין בונה את הבירה האדמיניסטרטיבית החדשה של מצרים, רוסיה מקימה באתר אל-דבעה את הכור הגרעיני הראשון במדינה, מרחיבה את אזור התעשייה שלה על גדות תעלת סואץ ומוכרת לה נשק חדיש, בין היתר גם את מטוסי SU-35 המתחרים במטוסי קרב האמריקאים F-35. העסקה האחרונה נחתמה כבר לפני שנתיים, אך בארה"ב איימו בסנקציות ולכן בשלב הזה עדיין לא ברור אם וכאשר המטוסים הללו ייגעו בקרקע המצרית וייכנסו לפעולה. אך הכיוון הכללי ברור – מצרים לא מתכוונת להמיר את ארה"ב ברוסיה או בסין, היא הייתה רוצה לרקוד על כל החתונות ולגרום לכך שהמעצמות הללו יתחרו על תשומת ליבה. לא ברור אם היא תוכל להשיג את המטרה הזאת, אך אין ספק שבישראל היו מעדיפים שגם מצרים תישאר תחת המטריה האמריקאית, דבר שמקל על שיתוף הפעולה הצמוד וגם מבטיח ערבות אמריקאית מסוימת.
הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי חולם על שיקום של מעמדה האזורי של מצרים. הוא מעוניין להחזיר את העטרה ליושנה ולהפוך את מצרים שוב למדינה החזקה והעוצמתית ביותר במזרח התיכון. לכן בשנים האחרונות הוא משקיע הון תועפות הן בפרויקטים לאומיים אדירים כגון הרחבה של תעלת סואץ וכן בהתחמשות מקיפה והתחדשות של הצבא. בטווח הקצר ישראל איננה מצפה כלל להתנגשות עם מצרים ואינה חוששת מפניה, אך בטווח הארוך ישראל איננה יכולה להתעלם משחיקת היתרון הצבאי שלה ומהמשך ההתחמשות המהירה של מצרים המתאפשרת בזכות סיוע נדיב של המדינות הערביות במפרץ.
סיכום
מצרים חשובה לישראל וישראל חשובה למצרים. טוב עושה ממשלת ישראל כעת כאשר היא משקיעה זמן ומרץ ושיפור היחסים עם קהיר. גם השלום עם מצרים ממשיך להיות קר, מבחינה אסטרטגית הוא ודאי לא פחות חשוב, אולי חשוב גם יותר מאשר השלום החם עם המדינות שאינן גובלות בישראל. ישראל חייבת להתעקש גם על התפתחות של יחסים האזרחיים בין המדינות על מנת ליצור את הדבק שיחבר בין החברות ובין בני אדם אך לא לשכוח שהשלום הבילטראלי עם מצרים תלוי בין היתר גם בהתקדמות בזירה הפלסטינית. והשיתוף הפעולה ביטחוני הצמוד צריך להתקיים במקביל לראייה מפוקחת ביחס להתחמשות המהירה של מצרים וההשלכות העתידיות על ביטחון ישראל.
**המאמר פורסם ב-21 בספטמבר 2021 במסגרת פרויקט של N12 ובו שש מומחיות כתבו טורי פרשנות על מעמד ישראל במזרח התיכון.
