ישראל (לא) לבדד תשכון

פרופ' אלי פודה ספטמבר 2016
כל הפרסומים / שיפור מדיניות החוץ הישראלית

המבוי הסתום בין ישראל והפלסטינים, התחזקות השפעתה של איראן, פעילות טרור של ארגוני אסלאם ג'יהאדיסטי, התמוטטות מדינות ערביות בעקבות האביב הערבי והתעצמות חיזבאללה וחמאס – כל אלה יוצרים את הדימוי שישראל מוקפת אויבים השואפים להשמידה. דימוי זה אינו מוטעה לחלוטין, משום שמדינות, ארגונים ויחידים בעולם הערבי והמוסלמי עדיין מאמינים, כי חיסולה של "הישות הציונית" הינו אפשרי והם גם פועלים בדרכים שונות לממש את האידיאולוגיה הזו. אולם, ראייה זו כמשקפת מציאות הינה טעות, ואילו קבלת החלטות בהתאם לה הינה טעות עוד יותר חמורה. למעשה, ניתוח היסטורי של מצבה ומעמדה של ישראל במזרח התיכון מאז הקמתה מלמד, כי ישראל שיפרה את מצבה לאין ערוך.

מאז ראשית הציונות פעלה ישראל לפרוץ את חומת הבדידות הערבית. כל עוד הפן-ערביות – האידיאולוגיה שחתרה לאחד את העולם הערבי הסוני תחת הנהגת נאצר – שלטה בכיפה, כל קשר עם ישראל היה מוקצה. במצב זה ישראל חיפשה מסילות למיעוטים לא מוסלמים (כגון הנוצרים והדרוזים בלבנון) או לא ערבים (כגון הכורדים בעיראק). תוצאות המאמצים הללו מעולם לא עמדו ביחס ישר למידת ההשקעה בהם, אולם הם נבעו ממיעוטן של האופציות שעמדו בפני מעצבי מדיניות החוץ הישראלית.

ניוזלטרצרו קשרSupport Mitvim