ישראל שמה מקלות בגלגלי הנורמליזציה עם מדינות האזור

כל הפרסומים / ישראל והמזרח התיכון

עד לא מכבר דומה היה כי מעמדה של ישראל במזרח התיכון מעולם לא היה טוב יותר: ישראל חיזקה את שיתוף הפעולה הביטחוני עם מצרים, חתמה עימה על הסכם לאספקת גז וחברה להקמת פורום גז מזרח ים תיכוני בהובלת מצרים; שיקמה את היחסים עם ירדן וחידשה את הקשר המדיני בדרגים גבוהים; החליפה שגרירים עם טורקיה; וגולת הכותרת הייתה חתימת הסכמי הנורמליזציה ("הסכמי אברהם") עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו, שהובילו לשיתופי פעולה נרחבים בין הממשלות בתחומי הכלכלה, המסחר, הביטחון, האנרגיה, התיירות ועוד.

שיתופי פעולה אלה כללו גם מיזמים עסקיות וחילופי תרבות וספורט. התפתחויות אלה הובילו להשתלבותה של ישראל בתמרונים צבאיים אזוריים במסגרת פיקוד המרכז האמריקני, וכן להקמת פורום הנגב, בהשתתפות ארצות הברית, האמירויות, בחריין, מרוקו ומצרים, שהניח תשתית לפעילות אזורית בין חברות הפורום בתחומים אזרחיים מגוונים. בפברואר 2023 אף סוכם על חתימת הסכם עם סודאן.

היעד הבא במדיניות האזורית היה נורמליזציה עם ערב הסעודית. לאחר חתימת הסכמי אברהם, שנעשו ללא התקדמות משמעותית בפתרון הבעיה הפלסטינית, דומה היה כי יעד זה נמצא בהישג יד.

ואז, בהפתעה, החלה ממשלת הימין החדשה בראשות בנימין נתניהו לקדם שני מהלכים מרכזיים הכרוכים זה בזה: האחד, הפיכה משטרית שנועדה לשנות את מאזן הכוחות בין הרשות המחוקקת והמבצעת ובין הרשות השופטת, ולהכפיף את האחרונה לשתיים האחרות. השני, העמקת הכיבוש והסיפוח. מהלך זה בא לידי ביטוי בפרובוקציות בהר הבית, באלימות מתנחלים גוברת הזוכה לעידוד ולגיבוי של ממשלת ישראל, בהתבטאויות גזעניות של שרי ממשלה ובמהלכי חקיקה דוגמת ביטול חוק ההתנתקות המאפשר למתנחלים לחזור לאזורים מהם ישראל התפנתה ב-2005. שני המהלכים הללו שממשלת ישראל מקדמת – ובמיוחד ההסלמה מול הפלסטינים – פוגעים ביחסיה של ישראל עם מדינות באזור.

כך, למשל, בעקבות ביקורו של השר בן-גביר בהר הבית, האמירויות ביטלה את ביקורו המתוכנן (הראשון) של נתניהו שנועד לחגוג את הישגיו במישור האזורי; כחברה זמנית במועצת הביטחון של האו"ם, האמירויות קידמה גינויים לישראל על פעילותה הפרובוקטיבית בשטחי יהודה ושומרון; היא העניקה סיוע כספי לתושבי חווארה בעקבות הפוגרום של המתנחלים ביישוב; עצרה הגעה של משלחות ישראליות ויהודיות; וביטלה או השהתה עסקאות לרכש ביטחוני.

כך, למשל, מרוקו דחתה ביקורי שרים ישראלים; דחתה למועד לא ידוע את פורום הנגב שהיה אמור להיפגש במרוקו החודש; שר החוץ בוריטה הביע דאגתו מההצהרות המסיתות של בכירים ישראלים; ואילו המלך מוחמד ה-6, לנוכח ביקורת הולכת וגוברת מצד האופוזיציה נגד הנורמליזציה בצל הסוגיה הפלסטינית, נאלץ לפרסם הודעות חריגות המגינות על היחסים עם ישראל.

כך, למשל, ירדן גינתה בחריפות את דברי השר סמוטריץ' על כך שאין עם פלסטיני ואת הופעתו לצד מפה של ארץ-ישראל הכוללת גם את ירדן; זימנה את השגריר הישראלי לשיחת נזיפה, והפרלמנט הירדני קרא – שוב יש להדגיש – לגרש את השגריר הישראלי מעמאן; משרד החוץ הישראלי נדרש להגיב במהירות ופרסם הודעה האומרת שישראל "מכירה בשלמות הטריטוריאלית של הממלכה".

אלו רק דוגמאות ממכלול רחב יותר של תגובות אזוריות למהלכי ממשלת ישראל. משרד החוץ המצרי למשל, אמר כי הצהרותיו של סמוטריץ' "המתכחשות לקיומו של העם הפלסטיני מסיתות ובלתי מתקבלות על הדעת, מפני שהן מגלמות גזענות שמתכחשת להיסטוריה ולגיאוגרפיה, ומעוררות זעם בקרב העם הפלסטיני ושאר העולם החופשי". גם ערב הסעודית גינתה בחריפות את דברי סמוטריץ', המפיצים "שיח של אלימות ושנאה". נראה אפוא שמדינות ערב לחצו על הברקס בתהליך הנורמליזציה.

המדיניות וההצהרות של בכירים בממשלת ישראל פוגעות ביחסיה ובמעמדה של ישראל באזור, וזאת מכמה סיבות: ראשית, כל עוד הסטטוס-קוו עם הפלסטינים נשמר, לפחות למראית עין, יכלו מדינות ערב לקדם בשקט את היחסים עם ישראל ולהעמיקם. ואולם, ככל ששרים בכירים בממשלה מקדמים מדיניות פרובוקטיבית בשטחים, מעניקים גיבוי והכשר לאלימות של המתנחלים כלפי הפלסטינים וכופרים בזהותם העצמית, מנהיגי מדינות ערב – בוודאי החברה הערבית – אינם יכולים לעמוד מנגד. לא זו בלבד, אלא שבמצב הנוכחי הם חוששים שקידום מדיניות משותפת עם ישראל תערער את הלגיטימציה שלהם, שאינה חזקה ממילא לנוכח הקשיים הכלכליים מבית בעקבות האביב הערבי והפלישה הרוסית לאוקראינה.

שנית, האמינות של ישראל כמי שמכבדת הסכמים ומסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה מתערערת. בעוד המל"ל ומשרד החוץ מקדמים הסכמות עם ירדן, מצרים, הפלסטינים, וארצות הברית בעקבה ובשארם א-שיח' כדי למנוע התלקחות בשטחים, שרי ממשלה פועלים במודע על מנת להפר הבנות אלה. יתרה מזו, צעדים מסוימים והצהרות שונות נתפסות כמנוגדות לרוח הסכמי השלום עם מדינות ערב, ואילו ביטול חוק ההתנתקות מהווה הפרה של התחייבות ישראלית כלפי ארצות הברית (ובשל כך אף זומן השגריר לשיחת נזיפה).

שלישית, התפיסה של מדינות האזור שהדרך לוושינגטון עוברת דרך ישראל מתערערת אף היא. תפיסה זו הייתה אחד הנכסים המרכזיים של מדיניות החוץ הישראלית לאורך השנים. כעת, כאשר ישראל מתרחקת מהערכים המשותפים שעמדו בבסיס "היחסים המיוחדים", כאשר נתניהו לא מוזמן לוושינגטון, ושר האוצר הוא פרסונה נון גרטה בארצות הברית – נפגעת יכולתה של ישראל להשתמש בכלי הזה.

ולבסוף, הסיכוי לקידום נורמליזציה עם ערב הסעודית הולך ומתפוגג. הסעודים כבר הבינו שדרישותיהם – ערבויות ביטחון אמריקניות והסכמה לפיתוח אנרגיה גרעינית לצורכי שלום – לא יתקבלו על ידי ארצות הברית וישראל, ולכן בחרו לאבטח את אגפם המזרחי באמצעות חידוש היחסים עם איראן. מהלך זה, יחד עם המדיניות הישראלית הנוקשה, הורידו מהפרק לעת עתה את האפשרות של נורמליזציה עם ישראל.

הפוטנציאל הנפיץ של חודש הרמדאן על רקע ההסלמה הישראלית עלול להוביל לפיצוץ עם הפלסטינים ולהחמרה נוספת ביחסי ישראל עם המדינות השכנות. מעבר לגינויים ונזיפות, מדינות ערב יכולות להחריף את החרם נגד ישראל, לקרוא לשגריריהן בחזרה, ואולי אף – אם הדברים יגיעו לקיצוניות כמו באינתיפאדה השנייה – להשעות או לנתק את יחסיהן הדיפלומטיים עם ישראל. ישראל עלולה למצוא עצמה שוב מבודדת באזור. זה לא מחויב המציאות; במקום מדיניות לא שקולה וחסרת מעצורים המנוגדת לאינטרסים של ישראל באזור, יש לקדם מדיניות אחראית שאינה מערערת את היציבות האזורית.

המאמר פורסם ב"N12" ב-26 במרץ.