מיידאן, בולוטנאיה, תחריר – שלושה דברים שהמחאה חייבת לזכור

כל הפרסומים / ישראל

בנו של ראש הממשלה מצייץ מחדש ציוץ הרומז לכך שמאחורי המחאות עומד משרד החוץ האמריקאי. השרה מירי רגב טוענת ש"המפגינים הפריוולגיים מקבלים כסף עבור ההפגנות". נושאי "התשלום" ועוד תיאוריות קשר, האשמות באנרכיזם וניסיון מכוון להפיל את השלטון הפכו לשיחת היום בערוץ 14 ובקבוצות וואטסאפ המזוהות עם תומכי ההפיכה המשטרית, שאם תעבור – תשנה לעד את פניה של ישראל. כל הפרקטיקות הללו ידועות ומוכרות היטב למי שעוקב אחר מחאות והפגנות במדינות לא-דמוקרטיות או כאלה שחדלו מלהיות דמוקרטיות. אם עד לא מזמן עוד היו מי שהשוו את הנעשה אצלנו לפולין והונגריה, ייתכן שהגיע הזמן להתחיל לדבר על מקומות עוד פחות סימפטיים, כגון רוסיה.

בדצמבר 2013, כאשר אלפי מפגינים אוקראינים התמקמו בכיכר העצמאות (מיידאן) בקייב ומחאו נגד הנשיא הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ', ביקרו ויקטוריה נולנד (עוזרת שרת החוץ של ארה"ב דאז) וג'פרי פאייט (שגריר ארה"ב באוקראינה דאז) באוהלים הרבים וחילקו למפגינים לחמניות וסנדוויצ'ים. כהרף עין נוצר בתקשורת הרוסית המם "העוגיות של נולנד" ותפקידו היה לחזק את הנרטיב הרשמי שההפגנות באוקראינה הם יוזמה של "המערב", המנסה לפגוע ברוסיה ומשסה בה את "הקיצונים האוקראינים".

בתחילה, הבדיחה על "העוגיות של נולנד" עוררה חיוך או צחוק. אך לאחר שכלי התקשורת החזקים ביותר ברוסיה חזרו עליו מאות ואלפי פעמים, הוא הפך לעובדה. "העוגיות" הפכו לדולרים ונשק, "הקיצונים האוקראינים" שודרגו ל"ניאו-נאצים" ואז ל"נאצים". מכאן, הדרך לריסוק מוחלט של החברה האזרחית ברוסיה ולהכרזת המלחמה על אוקראינה היתה קצרה. כוחות הקרמלין פלשו לחצי האי קרים בפברואר 2014.

כשנתיים לפני כן, ב-2011, מאות אלפי מפגינים רוסים יצאו להפגנות המוניות בעקבות החשד לזיופים מאסיביים בבחירות לפרלמנט. התקשורת הפוּטיניסטית, העיתונים והערוצים הפופולריים ביותר, האשימו את המפגינים באנרכיזם ובאלימות. ראשי המחאה נעצרו בעוון "תקיפת שוטרים" ו"הסתה לאלימות" ונזרקו לכלא. פוטין השווה בין המפגינים לקופים מספרו של רודיארד קיפלינג "ספר הג'ונגל". עיתונאי החצר כינו את המחאות "ההפגנות של מעילי פרוות המינק" ("הרולקסים והמרצדסים" בגרסת ח"כ דודי אמסלם).

ההפגנות נגד הונאת הבחירות הזו נמשכו לסירוגין עד שלהי 2013. הדיכוי האלים, עייפות החומר ותחושה ש"אפשר יהיה להפגין גם מחר" הסתיימו בריסוק המחאה, הקשחת הענישה ופגיעה קשה בחברה האזרחית ובעיתונות החופשית. מאז ועד היום לא יצאו כל-כך הרבה רוסים לרחובות עריהם על מנת לדרוש צדק, חרות ודמוקרטיה. מנהיגי המחאה נרצחו, הושלכו לבית הסוהר או היגרו. ההמון הדומם למד היטב, שוב, שלא כדאי לסכן את הצוואר למען אידאלים ונפל שדוד בזרועות התעמולה.

אין ספק שישראל ורוסיה הן מדינות מאוד שונות. לאחת יש מסורת דמוקרטית מיום היווסדה, השנייה היא בעלת רקורד מפוקפק מאוד בכל מה שנוגע לשמירה על שלטון החוק וזכויות אדם. המחאה בישראל 2023 יותר דומה למיידאן האוקראיני של 2013. גם שם הפר הנשיא ינוקוביץ' חוזה חברתי וניסה לקחת את ארצו לכיוון אחר ממה שהבטיח. יחד עם זאת, צרך לזכור שגם רוסיה לא תמיד נראתה כמו שהיא נראית היום. מה שכן דומה זו הנטייה האוטוריטרית של מי שנמצא בראש הפירמידה והשימוש מאסיבי שהוא עושה בפייק-ניוז, בהסתה ובניגון על מיתרי המתח המעמדי והמוצא העדתי.

1. אסור להתעלם משקרים כי צומחות להם רגליים – גם בעיצומה של ההסתה הפרועה נגד המפגינים ברוסיה לפני עשור, היו כאלה שהתעלמו ממנה. האמונה הרווחת היתה שרק הקשישים, שהם בבחינת "לקוח שבוי", צופים בערוצי התעמולה הפוּטיניסטים. כמה שנים חלפו והתברר כי סטאלין הוא הדמות האהודה והמשמעותית יותר בעיני מרבית אזרחי רוסיה. העיוותים הקבועים בחדשות, בתוכניות האקטואליה, בסרטים ובמדיה חברתית עשו את העבודה.

אסור להתעלם משקרים והסתה. אסור להשאיר את השקר חי ופועם. בין אם זה השקר על מימון זר של ההפגנות ועל האלימות נגד שוטרים. המצב בישראל, טפו-טפו, עדיין לא כמו ברוסיה, אך המחאה חייבת לגונן על עצמה היטב. אפשר להשתמש ברשתות החברתיות או בתקשורת המסורתית, אפשר לפנות לבתי משפט ולעשות קמפיינים נגדיים, אך העיקר הוא להפריך את השקרים, לחשוף את השקרנים ולא להשאיר את הזירה לאלה שזורים חול בעיניים.

2. אורך רוח והתמדה – המחאה בכיכר בולוטנאיה במוסקבה נמשכה לסירוגין כמעט שנתיים. בסופו של דבר, אנשיה רבו, התפלגו או סתם התעייפו דווקא כשהיה נדמה שהשיגו התקדמות מסוימת. תוך כדי ויכוח על איך להמשיך ואם להמשיך, הוקשחו החוקים והמשטרה הפכה אלימה יותר, עד שבסופו של דבר כבר אי-אפשר היה להמשיך. המחאה בישראל נראית כרגע מאוחדת ואיתנה, אך מצד שני חלפו רק 13 שבועות. בהונג-קונג ("מחאת המטריות") ההפגנות נגד בייג'ין וחוק ההסגרה נמשכו במשך חודשים ארוכים, גם כאשר החקיקה בוטלה, מכיוון שהממשל לא מילא אחר דרישות אחרות של המפגינים.

3. דרישות ברורות ותוכניות מדויקות – ב-25 בינואר 2011 יצאו מפגינים במצרים אל הרחובות. הם דרשו רפורמה במשרד לביטחון פנים ובמשטרה שנודעה ביחס האלים שלה למתנגדים, חשודים וסתם אזרחים. הנשיא דאז, חוסני מובארק, התעלם. לאחר כמה ימים החלו כוחות הביטחון לפזר את ההפגנות ועשו זאת באלימות רבה. המפגינים חזרו לכיכר תחריר תוך שהם דורשים את סילוקו של מובארק. הם התמקדו אך ורק במטרה זו. מובארק הודח לבסוף, אך מצרים לא הפכה לדמוקרטיה.

המחאה ברחובותינו ממוקדת כרגע בהקפאת החקיקה. היא יכולה עם הזמן לנוע לכיוון של כינון חוקה או כל מטרה אחרת. במהלך הגדרת המטרות חשוב להישאר מאוחדים ולמקד את תשומת הלב לא רק במטרה העליונה אלא גם בדרך – איך מגיעים לשם, שלב אחר שלב.

ישראל איננה המדינה הראשונה שראשיה מנסים להפוך אותה מדמוקרטיה לאוטוקרטיה. המחאה חייבת ללמוד מטעויות העבר, אך גם מההצלחות של תנועות דומות בעולם. בשביל זה היא חייבת קודם כל אסטרטגיה: כיצד להביא להתרחבות המחאה ולתמיכה עקבית בה; כיצד לשמור על המוחים ועל המתמודדים עם אירועי אלימות מצדם של מתנגדים; ובעיקר – כיצד לפעול על מנת לא רק לעצור משהו, אלא כדי ליצור אלטרנטיבה טובה יותר למען העתיד המשותף של כלל הישראלים.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-27 במרץ.