'מקלקלי השלום' בעזה הפכו בשקט בשקט לבני השיח

כל הפרסומים / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

בשנות התשעים החל להתפתח דיון בקרב חוקרי סכסוכים סביב המושג Peace Spoilers – "מקלקלי שלום". מדובר בשחקנים, במקרים רבים לא-מדינתיים, שרואים בתהליך או בהסכם שלום איום עליהם ועל היעדים שלהם, ולכן פועלים ככל יכולתם לסכל את המהלך. אחד ממקרי הבוחן הבולטים שעלו בדיון זה היה פעילות הטרור של חמאס לסיכול תהליך אוסלו, לצד פעולות של "מקלקלי שלום" מהצד היהודי. גם תהליכי שלום אחרים באותו עשור ניצבו מול תופעה דומה: בצפון אירלנד, "הצבא האירי הרפובליקאי האמיתי" פרש מה-IRA על רקע תהליך השלום ויזם פיגועי טרור במטרה למנוע הסכם. בדרום אפריקה העיבו מעשי אלימות וטרור קשים על מאמצי ההתפייסות.

החוקרים התלבטו בין היתר בשאלה כיצד להתמודד עם מקלקלי השלום: האם רק להיאבק בהם או לנסות לדבר איתם ולשלבם בתהליך. העמדה הישראלית בתקופת אוסלו היתה להידבר עם אש"ף, שהכיר בישראל, בשאיפה להגיע להסכם, לצד מאבק ללא פשרות בחמאס, שסירב להכיר בישראל ובהסכמי אוסלו. זה היה הקו שהובילו ממשלות השמאל והימין בשנות התשעים. הצעות של גורמים מסוימים בישראל, ובהם הרב מנחם פרומן וראש המוסד אפרים הלוי, לקדם דיאלוג עם חמאס, נדחו על הסף. רק עם השנים התבהר שקשה מאוד להמשיך להתעלם ולהדיר את הארגון מהתהליך וזאת נוכח עוצמתו בחברה הפלסטינית, במיוחד לאחר ניצחונו בבחירות 2006 וההפיכה בעזה שמה לאחר מכן.

אלא שגם לאחר הפיצול השלטוני בין פתח בגדה המערבית וחמאס ברצועת עזה, המשיכה ישראל במדיניות של "קו מקביל": תיאום ביטחוני ומגעים על הסכם (עד קריסת השיחות שהוביל ג'ון קרי ב-2014) מול הרשות הפלסטינית בראשות אבו-מאזן, לצד מצור על רצועת עזה וסבבי לחימה עם חמאס. ממשלות ישראל אף הבהירו שלא יסכימו אפילו לדיאלוג עם ממשלת אחדות פלסטינית שבה חמאס ייקח חלק. באוקטובר 2017, הקבינט המדיני-ביטחוני של ממשלת נתניהו חזר והדגיש עמדה זו בעקבות מאמצי פיוס בין פתח וחמאס, והודיע שישראל תסכים לדון עם ממשלה שכזו רק בתנאי שחמאס יכיר בישראל, יפסיק את הטרור, יפורק מנשקו ויתנתק מאיראן.

באופן אירוני, דווקא הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל, שלא כללה כלל נציגי מפלגות מרכז או שמאל, הובילה לבסוף לשינוי עמדה זו. ישראל וחמאס החלו במהלך 2018 לנהל משא ומתן אינטנסיבי עקיף על "הסדרה" בתיווך של מצרים ושליח האו"ם ניקולאי מלדנוב. קדמו לכך מהלכים של דיאלוג לא ישיר על שחרור גלעד שליט ועל הפסקות אש בסיום סבבי הלחימה, אך מאמץ זה הצביע על מהלך דרמטי ומשמעותי יותר.

ניתן לנתח את התהליך הזה כהבשלה של שני הצדדים לאחר עשור של סבבי עימות והכרה פרגמטית במציאות שנוצרה. אך כמו כן מדובר בתהליך שמבוסס על אינטרס משותף שהתפתח בין ממשלת נתניהו ושלטון חמאס סביב הרצון בניהול הסכסוך, לא במאמצים ליישבו, תוך החלשת הרשות הפלסטינית בראשות אבו-מאזן. ממשלת נתניהו לא מעוניינת להתקדם בתהליך שלום שיכלול ויתורים בגדה והקמת מדינה פלסטינית, ואילו חמאס מעוניין לשמר את כוחו ומעמדו. נתניהו הצהיר במארס 2019 שהמגעים עם החמאס משמרים את הפיצול בין הגדה לעזה ומונעים הקמת מדינה פלסטינית. גם יונתן אוריך, דובר הליכוד ודוברו האישי של נתניהו במערכות הבחירות האחרונות, התגאה בכך שראש הממשלה "הצליח להשיג ניתוק בין עזה ליו"ש, ובעצם ריסק את חזון המדינה הפלסטינית בשני האזורים הללו. חלק מההישג קשור לכסף הקטארי שמגיע כל חודש לחמאס".

מדובר בתפנית בעמדה הישראלית שדרשה לאורך השנים את החזרת השליטה של הרשות על רצועת עזה. כך נוצר מצב שבמשולש שבין ישראל, הרשות הפלסטינית וחמאס, מאמצי הדיאלוג בין ישראל והרשות קרסו, המגעים בין חמאס לרשות נקלעו למבוי סתום, ודווקא הערוץ בין ישראל לחמאס ממשיך ומתחזק. בתקופת תהליך אנאפוליס (2007-2008), היעד הישראלי היה לחזק את אבו-מאזן מול חמאס ולהגיע עמו להסכם, שבשלב הבא יתרחב גם לרצועת עזה. ואולם בשלב זה, ישראל פועלת לשמר את המבנה המפוצל ואינה שואפת לייצר זיקה בין סוגיית עזה לרשות הפלסטינית או לתהליך מדיני ישראלי-פלסטיני רחב יותר. אם לפני כשנתיים סירבה ישראל להידבר עם ממשלת אחדות פלסטינית רק בשל זיקתה לחמאס, היום היא מדברת עם חמאס בזמן שלא קיימים ערוצי דיאלוג מדיני עם הרשות, ובמקביל הטון הישראלי נגד רמאללה אף מחריף. המסר המצטייר מכך הוא שישראל מתגמלת את חמאס נוכח התנהלותו האלימה (ירי רקטות, בלוני תבערה) ומענישה את הרשות הפלסטינית, ששומרת על תיאום ביטחוני הדוק עם ישראל.

תהליך המשא ומתן וההבנות בין ממשלת נתניהו ושלטון חמאס נשמרים חסויים ושני הצדדים לא חשים מחויבים לדווח דבר לציבור ולספק דין וחשבון. בשום שלב במהלך המגעים וקידום ההבנות לא התייצב ראש הממשלה, או נציג ישראלי רשמי אחר, בפני הציבור על מנת לעדכן על הסוגיות המרכזיות, על עמדות הצדדים, על המחלוקות ועל ההסכמות שהושגו עד כה. התנהלות זו מבוססת על רצון של שני הצדדים לשמור על הפער שבין הרטוריקה התקיפה, שמסרבת להכיר ולדבר עם הצד השני, לבין הפרקטיקה בפועל.

החוקר הקנדי פיטר ג'ונס עסק במחקריו בדיפלומטיה חשאית וקבע כי חשאיות היא מרכיב נדרש בשלב ראשוני של משא ומתן וכי "ערוצים אחוריים" הם כלי יעיל בתחילת התהליך, על מנת לבדוק בזהירות היתכנות של הסכמות לפני דיווח לציבור. אך ג'ונס מזהיר שהרחבה של הערוץ החשאי הזמני למדיניות חוץ חשאית ממושכת לאורך זמן, תוך הסתרת המדיניות וההבנות, היא מסוכנת, לא אתית ולא דמוקרטית. עיקרון זה, שאוסר על הבנות חשאיות, הופיע במסמך 14 הנקודות שהציג נשיא ארה"ב וודרו וילסון לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה.

יש לברך על כך שבשני הצדדים, במיוחד בקרב השחקנים שהובילו לאורך השנים קו תקיף, חלה התבגרות, התמתנות והכרה בכך שהפתרון בעזה הוא מדיני ולא צבאי. יש בכך גם הכשרה מסוימת של דעת הקהל למהלכים שנחשבו טאבו עד לאחרונה – משא ומתן והבנות עם ישראל מבחינת חמאס ומשא ומתן והבנות עם שלטון חמאס מבחינת ישראל. אך יש להזהיר מתהליך שכל מטרתו היא שימור של המצב הקיים בין סבב לסבב. על ישראל לפעול לכך שמגעים אלו יתחברו לפתרון ארוך-טווח ברצועת עזה ולדיאלוג מדיני מול הרשות הפלסטינית, במאמץ שיקדם יציאה מהמעגל הקיים ויציע אופק מדיני לשני העמים. כמו כן, על ההנהגה הישראלית לדבר עם הציבור בישראל ולהציג בפניו את האסטרטגיה שלה בשאלת עזה ואת ההסכמות שהושגו וההתחייבויות שניתנו במסגרת המגעים על ההסדרה. בכך, היא גם תקדם שיח ציבורי בוגר ואמיתי יותר שאינו מסתתר מאחורי סיסמאות ישנות והבנות חשאיות.

המאמר פורסם בהארץ ב-8 בינואר 2020.

Mailing ListContact UsSupport Mitvim