פוטין מאיים להכרית את הסדר העולמי שאנו מכירים

מאמרי דעה ופרשנות / ישראל ואירופה

לאורך ההיסטוריה יש רגעים מכוננים – ברובם אנו מכירים בדיעבד. לפעמים תוך התהוותם, אנו מכירים בפוטנציאל של אירועים שונים להיות כאלו. הפלישה של פוטין לאוקראינה יכולה להיות לא פחות מרגע מכונן במאבק על דמותו של הסדר העולמי.

הסדר העולמי שהתגבש לאחר מלחמת העולם השנייה, והחזיק גם בימי המלחמה הקרה, מתבסס על רעיונות ליברליים – בין היתר, על מוסדות בינלאומיים שפועלים לקדם את השלום ושיתופי פעולה, על רעיון זכויות האדם והאזרח, על חוק בינלאומי, על מדע, על חופש השייט ועל האיסור לכבוש שטח ואוכלוסייה לא לך.

זהו סדר עולמי שעל בסיסו אפשר בכלל לדמיין פעולה משותפת של עמי העולם אל מול אתגרים משותפים כמו מגפות או משבר האקלים. וכל זה עומד למבחן עם הפלישה של פוטין לאוקראינה.

נכון, זה לא האתגר הראשון לסדר העולמי הזה. תמיד הוא עמד בפני אתגרים – מלחמות, מאבקים, פגיעה בזכויות אדם, מדינות כובשות (כן, גם הכיבוש שלנו הוא אתגר לסדר העולמי). אולם לאחרונה נדמה שלקחי מלחמת העולם השנייה נשכחו ואנו עדים להתגברות האיומים על הסדר בדמות התחזקותם של שליטים אוטוריטריים ופופוליסטיים הניזונים משנאת זרים, פוגעים בדמוקרטיה, יוצאים נגד הרעיון של החוק, מטפחים לאומנות, ומקדמים "עובדות אלטרנטיביות".

המאבק על הסדר העולמי אינו מתנהל בין מדינות שונות, אלא בין תפיסות עולם שונות. הפלישה של פוטין לאוקראינה היא צעד מרכזי במאבק הזה, שתוצאותיו יכולות להשליך על העולם בו נחיה בשנים הקרובות והחוקים לפיהם הוא ואנחנו נתנהל.

הפלישה של פוטין לאוקראינה יכולה להיות מסוג הרגעים הללו שאנשים ישאלו את חבריהם בעוד שנים: "איפה אתה היית כשפוטין פלש לאוקראינה?". זו שאלה פשוטה שיכולה לתמצת במילה את הזהות שלך ומיקומך בעולם. הפעולות והעמדות שמציגים ברגעים מכוננים מקבלים משמעות רבה, ומלווים אותך לתקופה ארוכה.

למדינות יש זיכרון היסטורי. מדינות זוכרות מי עמד לצדן בעת צרה והושיט יד (תשאלו את הטורקים שזוכרים עד היום כיצד ישראל סייעה להם ב-1999 בעקבות רעידת אדמה); בישראל זוכרים עד היום מי הצביע איך בתכנית החלוקה של 1947, וישראלים רבים עדיין גוזרים את יחסם למדינות רבות בהתאם להתנהגותן בזמן השואה (לא כך?).

אז איפה ישראל היתה כשפוטין פלש לאוקראינה?

בינתיים, ישראל מנהלת פנקס חשבונות.

בטרם הפלישה, היא ניסתה להוריד פרופיל ולא להידרש לתגובה זו או אחרת. כשלא יכלה להתעלם עוד, הבהירה כי היא תומכת בשלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה מבלי להזכיר כלל את רוסיה.

לאחר הפלישה שר החוץ לפיד הוציא הודעה ברורה יותר, אך במקביל שמר ראש הממשלה בנט על העמימות ככל שיכול היה. להזמנה של ארה"ב למדינות העולם לתמוך בהצעת הגינוי שלה את רוסיה במועצת הביטחון, ישראל לא הצטרפה.

שיקולים רבים יש לישראל – חופש הפעולה בשמי סוריה, היחסים עם רוסיה ואוקראינה, ביטחון הקהילות היהודיות במדינות אלו, מערכת הבריתות מול מדינות המערב, ההשלכות הכלכליות האפשריות, ועוד כהנה וכהנה שיקולים.

אחד השיקולים בעלי המשקל הרב הוא שמירה על היכולת של ישראל להיענות לבקשת אוקראינה ולתווך בינה לבין רוסיה (ככל שזה נשמע מופרך, זו אולי הסיבה היחידה לשמור על עמימות).

החשבונות הקטנים והטקטיים אכן מורכבים, ויש להם חשיבות – אבל דווקא התמונה הגדולה היא פשוטה. ולפעמים, כמו הפעם, כל מה שצריך זה לגזור ממנה את הפעילות הרצויה, כי במצב שכזה להחלטה כיצד לנהוג יש השלכות אסטרטגיות ארוכות טווח.

לבחירה של ישראל כיצד לנהוג יש השלכות ארוכות טווח על יחסיה עם ארה"ב ואירופה, שמהוות הלכה למעשה הידידות הגדולות של ישראל, ואלו שמעניקות לה את העורף הביטחוני, הכלכלי והזהותי המשמעותי ביותר לקיומה. גם הן שואלות עכשיו, איפה ישראל עומדת?

לבחירה של ישראל כיצד לנהוג יש השלכה על מעמדה המוסרי-נורמטיבי בעולם ועל עוצמתה הרכה. ישראל, שקמה על חורבות השואה, מיצבה עצמה לאורך שנים כמי שמובילה את המאבק על הטמעת הלקחים ממלחמת העולם השנייה, כ"דמוקרטיה" היחידה במזרח התיכון, כמדינה מערבית-ליברלית מפותחת. האם מדינת ישראל רוצה להמשיך ולטפח את זהותה המוסרית לאור ערכים אלו?

לבחירה של ישראל כיצד לנהוג יש השלכה על מערכות היחסים ההדדיות עם מדינות אחרות. ברגעים מכוננים מזדקקות ובאות לידי ביטוי התכונות העיקריות של כל מדינה. מלבד ארה"ב ואירופה, אוקראינה ורוסיה, גם קפריסין ויוון, מצרים וירדן, טורקיה ואיחוד האמירויות – מסתכלות על ישראל, ולומדות מתגובתה היכן היא נמצאת ביחס לסדר העולמי. האם היא מדינה שניתן לסמוך עליה בעת צרה? מה הקווים האדומים שלה? לאיזה מחנה היא שייכת?

לבחירה של ישראל כיצד לנהוג יש השלכה גם על זהותה פנימה. גם האזרחים של ישראל מסתכלים על ההתנהגות, על סולם הערכים וההעדפות שבאים לידי ביטוי בהתנהגות של המדינה, ומבינים איפה הם חיים. ההחלטות של ממשלת ישראל בהקשר של פלישת פוטין לאוקראינה, הן החלטות שמעצבות זהות – האם הן יחזקו את הדמוקרטיה הישראלית השברירית, או ידחפו אותה קרוב יותר אל עבר המחנה השני?

כן, חישובים ושיקולים טקטיים רבים יש לישראל – כמו לכל מדינה שמקבלת החלטה. כך זה תמיד. אבל לפעמים יש לקבל הכרעות אסטרטגיות ברורות. נדמה שכאן, גם עם קורה גדולה בין העיניים (הכיבוש "שלנו"), על ישראל לאמץ עמדה אסטרטגית ולהכריע – באיזה צד היא במאבק על הסדר העולמי? בצד שטוען כי כל ד'אלים גבר, או בצד שמקדם שלום ושיתופי פעולה?

גם מוסרית וגם משיקולי ריאל-פוליטיק, על ישראל להתייצב באופן ברור והחלטי לצד אוקראינה, לצד אירופה וארה"ב, לצד הרוסים המתנגדים למלחמה, לצד הפולנים שמסייעים לפליטים, לצד השלום.

המאמר פורסמם בזמן בפברואר 2022.

ניוזלטרצרו קשרתמיכה במכון