תהליך החזרתה של סוריה לחיק הערבי נמשך בקצב מואץ, למרות שנראה כי לא יושלם לפני קיומה של הפסגה הערבית בסעודיה ב-19 למאי. נכון לעכשיו, לא מסתמן שסוריה תשתתף בכינוס, זאת לאחר שהוצאה מן הפורום הבכיר של העולם הערבי ב-2011 בעקבות הדיכוי הברוטלי של המשטר את ההתקוממות בסוריה.
השבוע התקיים מפגש חשוב בירדן בהשתתפות שרי החוץ של ירדן, מצרים, סעודיה, עיראק וסוריה. הודעת הסיכום שלו מתווה את המשך הדרך ומצביעה על הסוגיות המרכזיות שנדונו, ועודן תלויות ועומדות. יצוין, כי מדובר בביקור רשמי ראשון בירדן של שר החוץ הסורי מאז 2011.
עדיפות גבוהה ניתנה בדיונים לשתי סוגיות, המטרידות עד מאד את שכנותיה של סוריה:
1. בלימה של הברחת הסמים מסוריה (בה המשטר הסורי מעורב ישירות ומשתמש בכך כקלף חשוב מול הזירה האזורית והבינלאומית).
2. חזרת הפליטים הסורים למדינה.
על-פי נתוני האו"ם מדובר ב-5.5 מיליון פליטים שעזבו את המדינה וממוקמים בעיקר במדינות השכנות: ירדן, לבנון, עיראק וטורקיה. אגב, בהודעה נאמר שהוסכם על חזרתם של אלף פליטים סורים הנמצאים בירדן בתאום בין שתי הממשלות והאו"ם. מדובר כמובן בצעד סמלי, שחשיבותו בעצם מימושו בטווח המיידי, אם אכן ייעשה כן.
הסוגייה המדינית המרכזית נוגעת ל"פתרון מדיני" למשבר בסוריה ו"יציאתם של כל הכוחות הזרים, הלא חוקיים, מן המדינה, והשבת היציבות והביטחון", כלשון ההודעה.
חמשת שרי החוץ קוראים למימוש שליטתו של המשטר בשטח, השבת שלטון החוק ו"סיום נוכחותם של הכוחות החמושים, כמו גם התערבות חיצונית בענייניה הפנימיים של סוריה".
מדובר בנוסח שמכסה למעשה את כל הגורמים הרלוונטיים: גורמי האופוזיציה בראש ובראשונה, אולם הקריאה להפסקת ההתערבות החיצונית מופנית לשחקנים מרכזיים באזור ובראשן איראן, טורקיה וישראל, מבלי לנקוב בשמן המפורש כמובן.
אין להסיק מכך שהשחקנים הללו יחושו מיידית לבלום את מעורבותן, אולם עצם הקריאה לכשעצמה, בעיצומו של תהליך החזרתה של סוריה לפעילות האזורית, יש בה חשיבות, אף אם הצהרתית בעיקר בשלב זה.
פעלתנותן של ארבע המדינות שהשתתפו במפגש – סעודיה, ירדן, מצרים ועיראק – ממחישה את ההכרה כי בנסיבות הנתונות אין מנוס מהכרה במציאות בשטח, לפיה המשטר הסורי נותר על כנו לאחר השנים הארוכות והקשות של המלחמה במדינה. עדיף להכיר בכך, על פני המשך חוסר היציבות האזורית עקב המצב בסוריה.
חידוש היחסים הדיפלומטיים בין איראן וסעודיה הינו חלק מכך. מדובר, מבחינתה של ריאד, בצעד הכרחי לנוכח מה שנתפס, בצדק אם לאו, כפחת בעניין ובמעורבות האמריקאית באזור, שמחייב את חידוש השיג ושיח המדיני עם יריבתה. תהליך הלגיטימציה של משטר אסד משתלב בכך, מתוך תקווה שהחזרתו למסגרת הערבית יניע תהליך, אף אם ארוך טווח, מורכב ומלא מהמורות, של השתחררות סורית הדרגתית מן הלפיתה האיראנית.
אגב, התגובה האמריקאית הרפה לתהליך הלגיטימציה האזורי של משטר אסד מתפרשת בצד בערבי לחוסר עניינה הברור במזרח התיכון. יש שאף יסיקו מכך, כי לא מדובר בהכרח במהלך המנוגד לאינטרסים שלה בעת הנוכחית, עת וושינגטון ממוקדת במלחמה באוקראינה ובסין.
זירה רלוונטית ומעניינת לא פחות הינה זו הלבנונית. בעינה עומדת השאלה האם תהליך ההפשרה האזורי יאפשר לצדדים הניצים, ובעיקר אלו החיצוניים (איראן וסעודיה) להשפיע על השחקנים הלבנוניים לפתור את הפלונטר הפוליטי בו מצויה המדינה. יש לכך חשיבות רבה גם לתהליך מימוש פוטנציאל האנרגיה במים הכלכליים של לבנון בעקבות ההסכם על הגבול הימי עם ישראל.
מה השלכות תהליך הנורמליזציה של משטר אסד על ישראל?
ישראל מבינה היטב גם את עובדת הישארותו של משטר בשאר אסד על כנו, ומבחינה זו תחילתו של תהליך שייצב את שליטתו במדינה איננה סותרת בהכרח את האינטרסים שלה.
עם זאת, תהליך זה טומן בחובו פוטנציאל ברור לצמצום מרחב התמרון הצבאי שלה מול סוריה. ככל ששליטתו של המשטר הסורי במדינה תתחזק, ותקבל לגיטימציה ותמיכה אזורית, כולל ממדינות אליהן התקרבה בשנים האחרונות (סעודיה ומדינות במפרץ), כך יקשה עליה לפעול שם "כאוות נפשה".
מדובר באתגר מורכב וממשי לנוכח הסבירות הברורה, שאיראן תעשה ככל יכולתה למנוע כרסום במעורבותה ובפעילותה בסוריה, ודרכה אף בלבנון.
מתבקש בטווח הזמן המיידי לקיים דיאלוג מעמיק ודיסקרטי עם המדינות הרלוונטיות ובראשן מצרים, ירדן, סעודיה ואיחוד האמירויות על מנת להבטיח שהן משקללות את האינטרסים הישראליים בכלל תהליך ההפשרה האזורי.
יש להניח, שעקרונית ישראל תמצא אוזן קשבת לכך. ככלות הכול, אין לאף אחת מהן אשליות ביחס לאינטרסים האיראניים. הבעיה כעת נוגעת לתהייה ולחוסר האמון כלפי מדיניותה והתנהלותה של הממשלה הנוכחית בישראל.
ההצהרות הקיצוניות מפי חלק מן השרים (הבכירים יש לומר), השסע הפנימי בישראל והשלכותיו על מהלכיו של רה"מ, יוצרים מצב חדש מבחינתן לפיו קשה לצפות את מהלכיה הבאים של ישראל. האתגר הנוכחי לישראל מורכב מאין כמותו.
המאמר פורסם ב"זמן ישראל" ב-6 במאי.