משרד החוץ מצוי במשבר עמוק ומתמשך. למרות החזרת חלק גדול מתחומי האחריות שניטלו ממנו בעשור האחרון ובלימת הירידה בתקציבו, יש עדיין דרך ארוכה לשיקום מעמדו, טרם שיוכל למלא את ייעודו המרכזי בביטחון הלאומי של ישראל.
הירידה החדה במוטיבציה להצטרף למשרד החוץ והחזרה של וועד העובדים לצעדי השבתה מהווים ביטוי אחד, גם אם חשוב, לעומק המשבר. בנימין נתניהו כראש ממשלה ובפרקי זמן ארוכים גם כשר חוץ, קיצץ ללא רחם בתקציבו, נטל ממנו סמכויות, דחק את בכיריו משולחן קבלת ההחלטות וגרם לדמורליזציה עמוקה בקרב עובדיו.
התוצאה הייתה עזיבה של דיפלומטים וותיקים וצעירים מבטיחים. גם כעת, למרות ששרי החוץ האחרונים, אשכנזי ולפיד, נקטו מהלכים לשיקום המשרד המצב רחוק מלהשביע רצון.
נכון, במהלך השנים חל שינוי בדיפלומטיה כמו גם במעמדו ותדמיתו של הדיפלומט. ההילה והזוהר מהם נהנו בעבר, שאף הועצמו בספרות ובקולנוע, אינם כבעבר. אבל בל נטעה, גם במאה ה–21 חשיבותה של הדיפלומטיה נותרה קריטית – וודאי עבור מדינת ישראל.
הדיפלומטיה קובעת את הסדר העולמי ואת מקומנו בו, את מארג היחסים בין מדינות העולם ומול הארגונים הבינלאומיים, שחשיבותם רק עולה, וטווה מערכת מורכבת של הסכמים בילטרליים ומולטילטרליים – מדיניים, כלכליים, משפטיים ואחרים, שמשפיעים על חיי כל אחת ואחד מאתנו. המאמצים למנוע התלקחות צבאית בין רוסיה לאוקראינה, לפתרון משבר האנרגיה באירופה, למניעת נשק גרעיני מאיראן והמאבק בהתחממות כדור הארץ הן רק כמה דוגמאות אחרונות המבליטות מרכזיות הדיפלומטיה כיום, כבעבר.
לדיפלומטיה הישראלית אתגריים ייחודיים. מצד אחד, לקדם את האינטרסים שלה באזור ובעולם בכלל, להרחיב ולהעמיק את קשריה של המדינה, להבטיח את מעמדה בקרב ממשלות ובדעת הקהל, לחזק את מיתוגה כמדינה חדשנית וטכנולוגית וכפי שנוכח פעמים רבות, לסייע לאזרחים ישראלים שנתקלים במצוקה בשהותם בחו"ל.
רבות נאמר על השינויים האסטרטגיים מרחיקי הלכת במזרח התיכון שמוצאים את ביטויים, בין השאר, בהסכמי אברהם. היום כבר ידוע כי התשתית להסכמים אלה הונחה על ידי קומץ דיפלומטים מסורים ממשרד החוץ, לאחר שנים של עבודה מאומצת, בתנאים לא פשוטים והרחק מעיני הציבור. גם כיום, נמשכים המאמצים להרחבת מעגל ההסכמים ולחיזוק שיתופי הפעולה בכל המישורים. ביקורי הנשיא הרצוג באיחוד האמירויות ושל שר הביטחון בבחריין הם פסגות גלויות שראשיתם עבודת נמלים מאחורי הקלעים.
מצד שני, משרד החוץ פועל כל העת לסכל ולבלום יוזמות בפורומים בינלאומיים שונים שנועדו לבודד את ישראל, לפגוע בחופש הפעולה של צה"ל במקרה של התלקחות צבאית ובניסיונות להביא את המדינה, וקצינים ואישי ציבור לדין בינלאומי.
על רקע זה, התפרסם לפני שבוע דו"ח ארגון אמנסטי שמאשים את ישראל בפשעים נגד האנושות. אין זה חדש שארגון אמנסטי חד צדדי ומפיק דו"חות עוינים חדשות לבקרים, אך עדיין, נזקו בדעת הקהל העולמי מחייב את משרד החוץ לרכז מאמץ בין-משרדי מתואם להתמודד עם הנזק.
בנוסף, מנהל משרד החוץ את המאבק ב–BDS ורותם ממשלות וארגונים למאבק באנטישמיות הגואה. וכמובן, רתימת הקהילה הבינלאומית למניעת נשק גרעיני מאיראן נמצאת כל העת בצמרת המשימות של הדיפלומטיה הישראלית. אלה רק כמה מהנושאים המצויים כל העת על שולחנו של הדיפלומט הישראלי.
עצם הקמתה של מדינת ישראל וההכרה הבינלאומית בה בהצבעה ההיסטורית בנובמבר 1947 היא תוצאה של דיפלומטיה מזהירה. וחשוב שנכיר בכך, כי גם כיום ובעתיד, משרד חוץ מקצועי, איכותי, מתוחכם, יצירתי ומשפיע הוא עוגן קריטי לביטחון הלאומי של ישראל.
אבל המציאות היא, כפי שנאמר לא פעם, שקיים פער בלתי מתקבל על הדעת בין איכות עובדיו, הידע והניסיון הצבורים במשרד החוץ לבין השפעתו על מערכת קבלת ההחלטות. הפער הזה מחייב אבחון, טיפול ותיקון, אחרת איכות החלטותיה ופעולותיה של המדינה בזירה האזורית ובמערכת הבינלאומית הרחבה תתדרדר, על השלכותיה על הביטחון הלאומי.
הנכס העיקרי, אם לא היחיד של משרד החוץ, הוא עובדיו ובני משפחותיהם הפרוסים במטה בירושלים וברחבי העולם. על מנת להבטיח את יכולותיו לשנים קדימה, עליו לגייס כוח אדם מצוין בהתאם. אולם, למרבה הצער, נראה כי כוח המשיכה של קורס הצוערים נמצא בירידה, אף כי בעבר נחשב ל"סיירת מטכ"ל של השרות הממשלתי". הסיבות לכך מגוונות.
להכרה שמשרד החוץ משפיע ברמות הגבוהות ביותר על עיצוב מדיניות החוץ ויישומו חשיבות עצומה על היכולת לגייס אליו כוח אדם איכותי. אך שנים של דחיקת מקצועני המשרד ממעגלי השפעה וקבלת ההחלטות בתחומים המדיניים גובים מחיר. ללא תחושה של השפעה על המסגרות הקובעות, הצעירה או הצעיר של היום יבחרו לרעות במחוזות אחרים – בהם התגמול גבוה בהרבה.
ואם כבר הזכרנו את התגמול, שנים של סכסוכי עבודה ומאבקים על שכר ותנאי שרות הותירו חותם. מאגר המועמדים הפוטנציאלי להצטרפות למשרד החוץ מודע היטב לשחיקת השכר בשרות החוץ ולקשיי אורח החיים הנוודי והמאתגר אשר גובה לעיתים קרובות מחירים כבדים מהילדים ושאר בני המשפחה. גם בעיית הפנסיה של בני/ות הזוג של השליחים טרם נפתרה.
שר החוץ יאיר לפיד נמצא בעמדה יוצאת מן הכלל להוביל רפורמה מקיפה במשרד החוץ ולהעמידו במקום הראוי לו, בחזית השרות הציבורי. מעמדו הפוליטי הייחודי – גם בכובעו כראש הממשלה החלופי – מהווה עבורו הזדמנות אולי חד פעמית.
מנכ"לים שונים במשרד החוץ ניהלו בעבר תהליכי חשיבה ותכנון במגמה להעביר רפורמה במבנה הארגוני, בתהליכי העבודה, במבנה כוח האדם וכו'. אלה מעולם לא יושמו, בעיקר בגלל היעדר גיבוי מצד שרי החוץ שטווח ההסתכלות שלהם קצר והם מבקשים להימנע מעימות אפשרי עם שר האוצר, ההסתדרות, וועד העובדים.
למרבה הצער, בעיני שרי החוץ, ההילה והזוהר אינם טמונים בקידום רפורמה אלא בביקור מתוקשר במדינה ערבית או בתצלום משותף עם שועי עולם. למרות זאת, ובזכות מעמדו הפוליטי, על לפיד לנער את האבק מהתיקים המצהיבים של וועדות רפורמה שהוקמו בעבר, לעדכנם בהתאם למציאות המשתנה ולהוביל מהלך גדול שיירשם על שמו.
עליו גם להפשיל שרוולים ולפתור את בעיית השחיקה בשכר ובתנאי השרות של העובדים בחו"ל, דבר שהוביל לסכסוך העבודה האחרון. כמו לפני הבחירות האחרונות, גם לפני הבחירות ב–2013 התחייב לפיד להעביר את חוק שרות החוץ, לחזק את מעמד משרד החוץ ולשפר את השכר ותנאי השרות של עובדיו. וכמו ב–2013, נראה כי הדברים נשכחו לאחר הקמת הממשלה, למעט ביטול האנומליה של המשרד לעניינים אסטרטגיים.
אני משוכנע שגם כיום, בעידן של אינדיווידואליזם והישגיות "כאן ועכשיו" העניין של צעירים מצטיינים בקריירה דיפלומטית יכול היה להיות גבוה בהרבה.
שכר ותנאי שרות ראויים והתחשבות בקשיי המשפחות הם תנאי הכרחי אך לא מספיק. חיוני להבטיח שמשרד החוץ ימלא את ייעודו בעיצוב והוצאה לפועל של מדיניות החוץ כמתחייב ממקומו המרכזי בהבטחת ביטחונה ורווחתה של ישראל. שר החוץ לפיד, בידיך לעשות את השינוי.
**המאמר פורסם בזמן ישראל, 15 בפברואר 2022
