כל הפרסומים
/ ישראל והמזרח התיכון
איחוד האמירויות הערביות זה גן עדן עלי אדמות או גיהינום שלא ברא השטן? מדינה מתקדמת ונאורה "כמונו" או אוטוקרטיה אכזרית וערמומית? מי שאמורה להיות הסינגפור או ההונג קונג של המזרח התיכון מרתקת אותנו, וכצפוי הוויכוח על אודותיה ועל אודות הקשר המתהדק עמה – המתמצה בימים אלה בשאלה "לנסוע או לא לנסוע לדובאי?" – הפך עד מהרה לסוגייה פוליטית בוערת ומפלגת שלפעמים דוחקת נושאים ציבוריים אחרים כמו מגפת הקורונה או המשבר הקואליציוני.
ודווקא בימים שבהם אף מהדורת ערב לא מפספסת הזדמנות להשוויץ בכתב שלה מסייר באטרקציות בנסיכויות, ועיכוב של ישראלים בטיסת "fly dubai" פותח את מבזקי החדשות בבוקר, נשמעים קולות רבים – בעיקר במדורי הפובליציסטיקה – שמתנערים מהבהלה החדשה לזהב.
הנימוק העיקרי שלהם עוסק בהפרות התכופות של זכויות האדם במדינה. וזאת אף שטרם קראתי מאמר ביקורתי על הנופשים בראס א-שטן בגלל חלקם של בדואים מסיני בהברחת נשים ופליטים לישראל, או בגלל שנשים מצריות רבות נאלצות לעבור בילדותן טקס מילה ברברי. גם לא שמעתי קריאות להפסיק לטייל בהודו בגלל שבחלק מהמחוזות שם שורפים אלמנות ותופעת האונס הקבוצתי מתרחבת לממדים מחרידים.
אז למה לבוא בטענות לאמירויות? קודם כל, כיוון שמדובר בביקורת פוליטית שמכוונת יותר נגד בנימין נתניהו מאשר נגד השלטונות ואנשי העסקים בדובאי ואבו דאבי. מעבר לכך, ייתכן שמדובר בהשוואה מוטעית בין המדינה הזאת לבין "המערב", שאליו מקפידה ישראל לשייך את עצמה.
אבל את איחוד נסיכויות המפרץ, מדינה ערבית צעירה יחסית שרק לפני כמה ימים ציינה 49 להיווסדה, מונרכיה אבסולוטית שאינה מתיימרת בשום פנים ואופן להציג חזות דמוקרטית, אי אפשר להשוות למדינות המערב. בהחלט כדאי להשוות אותה לאחיותיה במפרץ, או למדינות ערביות אחרות כמו מרוקו, מצרים או תוניסיה. אבו דאבי ודובאי מנסות לשוות לעצמן תדמית נאורה וסובלנית, ואכן בתחום הזה נרשמה לאחרונה לא מעט התקדמות, אבל שוב – לא בהשוואה לפינלנד או נורבגיה אלא לסעודיה או קטאר.
התופעות האפלות של הלבנת כספים (בשנות ה-90 נהגו בעולם הפשע הבינלאומי לכנות את דובאי בפשטות "המכבסה"), סחר בבני אדם ופגיעה בזכויות עובדים זרים, קיימות שם גם היום כפי שהן קיימות במדינות בדרום מזרח אסיה או מזרח אירופה, וכמובן שאסור להתעלם מכך. רק צריך להפנים שאיחוד האמירויות אמנם אינה גן עדן אבל גם לא גיהינום. היא פשוט אינה מדינה דמוקרטית שמושתתת על עקרונות כגון שוויון, על זכויות המיעוט או זכויות אדם.
למרבה הצער, כך גם מדינות רבות אחרות על פני הגלובוס שעמן ישראל והעולם המערבי מקיימים יחסים סדירים וידידותיים. ככה מתנהלת דיפלומטיה במציאות גיאו-פוליטית מורכבת כמו זו שבה אנו חיים.
איחוד האמירויות היא יותר ספרטה מזרח תיכונית שנאבקת על הגמוניה והשפעה באזור. המדינה הקטנה הזאת, שהצליחה להשקיע את הכסף הרב שלה בתשתיות וליצור יש מאין נווה מדבר עוצר נשימה, הבינה שהתלות בנפט מסוכנת עבורה, ולכן היא מנסה למשוך תיירים, אנשי עסקים ומשקיעים, והיא גם מצליחה בזאת. ע"ע הרווחים שהשיגה מארה"ב וישראל במסגרת הסכמי אברהם.
בהקשר הזה מעניינת הטעות הפרוידיאנית של נתניהו שדיבר על חיבור בין "שתי דמוקרטיות בעלות חברות מתקדמות". הברית עם איחוד נסיכויות המפרץ חשובה ביותר גם אם היא לא פותרת את בעיות היסוד של ישראל בתחום הביטחון, לא מעלימה את איראן ובוודאי לא את הסכסוך עם הפלסטינים.
זה מצוין שישראל מתקרבת למדינות האזור, כל עוד היא נשארת דמוקרטיה ליברלית ולא מנסה להידמות לשכנותיה. נסיעה לדובאי ולאמירויות האחרות יכולה להיות מהנה ביותר, אם זוכרים כל הזמן שמלונות שבעה כוכבים וקניונים מפוארים לא הופכים אותן לדמוקרטיות.
**המאמר פורסם באתר וואיינט, 09.12.2020
