שלשום (שני) התחדשו שיחות הגרעין בין איראן למעצמות בווינה, לאחר שנקטעו ביוני השנה בתום שישה סבבי משא ומתן. סימן השאלה הגדול סביב המגעים על החזרה להסכם מ-2015 (JCPOA) מרחף בעיקר מעל מדיניות איראן והיעדים שאליהם חותר המשטר בטהראן להשיג.
בזירה הבינלאומית, הציפיות לפריצת דרך נמוכות והאווירה פסימית על רקע הגישה הבלתי מתפשרת שמציג הרפובליקה האיסלאמית. ערב חידוש השיחות, פרסם סגן שר החוץ האיראני, עלי באקרי קאני, הממונה על המשא ומתן מטעם ארצו, מאמר ב"פייננשל טיימס" ובו הוא כופר בעקרון הדדיות החזרה להסכם, אותו מדגישה ארה"ב, וחוזר על תנאיה הנוקשים והמוכרים של איראן: ביטול כל הסנקציות, מעבר לאלו שהוסרו במסגרת הסכם הגרעין, לפני שתוכנית הגרעין תגולגל לאחור. נוסף על כך דורשת איראן פיצויים על פרישת ארה"ב מההסכם וערבויות אמריקאיות לכך שהיא לא תנטוש אותו שוב.
לא סביר כי ארה"ב תיענה לתביעות האיראניות במלואן. עם זאת, נוכח האינטרס האמריקאי הגדול לחזור להסכם כדי "לאפסן" את האתגר שמציב הגרעין האיראני ולהתמקד במאבק מול סין – סביר שוושינגטון תהיה מוכנה ללכת "מייל נוסף" ולהציג עוד ויתורים. נכונות ארה"ב להתגמש הסתמנה בבירור עוד בסבבי השיחות הקודמים, במהלכם הייתה מוכנה לשוב ל-"JCPOA מינוס" בתחום הגרעין ול-"JCPOA פלוס" בתחום הסנקציות.
בתחום הגרעין – בניגוד להסכם המקורי שהציב את איראן במרחק שנה מפריצה לחומר בקיע המספיק לפצצה אחת, חזרה להסכם כיום פירושה זמן פריצה קצר בהרבה. זאת, לאור הידע הרב שצברה איראן בתקופה שבה הפרה את הסכם הגרעין, בעיקר בתחום הפיתוח וההפעלה של צנטריפוגות מתקדמות וכן בהעשרת אורניום לרמות גבוהות. את הידע הזה אי אפשר לגלגל לאחור. בתחום הסנקציות – בנוסף להסרת העיצומים על מגזרי האנרגיה, הבנקאות והתעשיות, שקלה ארה"ב בחיוב להסיר חסמים הנוגעים לגישה האיראנית למערכת הפיננסית הבינלאומית ואפילו לסחר בדולר. נוסף על כך, הממשל אותת כי יסיר גם כל סנקציה שהטיל ממשל טראמפ "באופן מכוון כדי למנוע חזרה להסכם", דוגמת הסנקציות על הבנק המרכזי וחברת הנפט הלאומית של איראן, וזאת למרות מעורבותם המוכחת בטרור.
יתרה מכך, כחצי שנה אחרי שהשיחות הופסקו, הצדדים חוזרים אליהן עם מספר תנאים חדשים וזאת בצל מספר מהלכים איראניים משני מציאות. אחד מהם הוא תקיפת בסיס א-טנף האמריקאי בסוריה, אבל השינויים הדרמטיים באמת התרחשו בארבע פעולות במישור הגרעיני. על-פי דו"חות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), איראן:
א. העשירה אורניום לרמה חריגה של 60% (אין בכך הצדקה אזרחית סבירה) וצברה 17.7 ק״ג ממנו.
ב. המשיכה בהעשרת אורניום ל-20% וצברה 113.8 ק"ג ממנו. ניתוח של המכון למדע ולביטחון בינלאומי (ISIS) קבע כי ביחד עם החומר המועשר ל-60%, איראן מחזיקה כיום ביכולת להעשיר אורניום לרמה צבאית (90%) עבור פצצה ראשונה בתוך שלושה שבועות בלבד. היא מעולם לא הייתה קרובה כל-כך להשגת חומר בקיע לפצצה. לשם השוואה, לפני כעשור, כשהתקרבה איראן ליכולת כזו (זמן פריצה של חודשים בודדים), מתח בנימין נתניהו את הקו האדום מעל בימת האו"ם בציור המפורסם והזהיר מהמשך צבירת האורניום המועשר ל-20%. איראן לא חצתה את הקו הזה, עד עכשיו. וכשעשתה זאת, זה עבר בשקט. ללא איומים חריגים מצד ישראל, קל וחומר בקהילה הבינלאומית.
ג. ייצרה אורניום מתכתי – שלב משמעותי בייצור נשק גרעיני – בתירוץ אזרחי קלוש.
ד. החריפה את המגבלות על הפיקוח של סבא"א (גישה פיזית ומידע ממצלמות) באופן השובר את רצף המעקב של הסוכנות בחלק מאתרי הגרעין. כמו כן, היא נוקטת בטקטיקות הטרדה והפחדה כלפי פקחי ופקחיות הסוכנות.
אז מה בעצם חותרת איראן להשיג? ניתן לחשוב על שני קווי הגיון או יעדי-על בהקשר זה:
1. "יותר עבור פחות" (More For Less). לפי תרחיש זה, איראן חותרת להסכם אך מזהה חולשה אמריקאית, ולכן פועלת להאריך את המשא ומתן כדי לצבור בחסותו נכסים טכנולוגיים נוספים ולמקסם את שחיקת מגבלות ההסכם המקורי והסנקציות.
2. שינוי גישה. זהו התרחיש המסוכן הזה, איראן חותרת להתבסס במרחב הסף הגרעיני ואין לה כוונה לחזור להסכם בינלאומי כלשהו. היא עושה זאת תוך ניסיון לשבור את משטר הסנקציות, בין היתר בסיוע רוסיה וסין.
כלל לא בטוח שאיראן הכריעה בין שני התרחישים וסביר שאת החלטותיה בנושא יעצבו תגובותיה ורמת נחישותה של המערכת הבינלאומית. בכל מקרה, כל עוד איראן מזהה חולשה אמריקאית בכל הנוגע להידוק הסנקציות ואמינות האיום הצבאי, היא עלולה להמשיך ולקדם את תוכניתה הגרעינית ולחצות קווים נוספים. ממש כשם שהעשרה ל-60% וצמצום זמן הפריצה לשבועות בודדים נתפסו כקווים אדומים רק לא מזמן. בהקשר זה יש להזכיר למשל את הפרויקט להנעת צוללות בגרעין, עליו איראן מדברת כבר שנים. מהלך שכזה יחייב העשרת אורניום לרמה של 90%.
יכולתה של ישראל להשפיע בעיתוי הנוכחי על המדיניות הגרעינית של איראן מצטיירת כמוגבלת. שתיקתה הרועמת נוכח חציית קו העשרת האורניום ל-20% קשורה ככל הנראה להאשמות שהפנה ראש הממשלה, נפתלי בנט, כלפי קודמו בתפקיד, בכל הנוגע להיערכות מול איראן. בנסיבות אלה, ישראל תלויה כרגיל בעיקר בארה"ב וביכולת לשכנע אותה כי אם יש סיכוי להביא לעצירת תוכנית הגרעין, הוא עובר דרך הגברת הלחצים על איראן לפני שיהיה מאוחר, סירוב לנהל עמה משא ומתן "תחת אש" (קרי: הקפאת ההתקדמות הטכנולוגית האיראנית כתנאי להמשך השיחות) והתנגדות לטקטיקת משיכת הזמן. גם היכולת לשכנע את רוסיה וסין להירתם ללחץ ולבודד את איראן תלויה בעיקר בוושינגטון ובתמורות שהיא עשויה לספק להן בזירות ובהקשרים אחרים.
חיכוך פומבי עם ממשל ביידן אינו מסייע לישראל וזאת למרות שבחדרים הסגורים הוא חיוני ואף עשוי להיות אפקטיבי. ניכר כי ממשל ביידן מהסס ללחוץ על איראן כלקח ממדיניות "מקסימום לחץ" הכושלת של טראמפ. זהו בסיס ניתוח שגוי של הממשל מכיוון שבימי טראמפ לא הוצג לאיראן "גזר" אמיתי ומטרת הלחץ הייתה שינוי משטר. איראן כמובן לא "זרמה עם זה" ויצאה לאחר כשנה למדיניות של הפעלת לחץ נגדי. היום החלופה ללחץ אמריקאי היא הסכם בעל יתרונות ברורים מבחינת איראן. זהו מצב שונה בתכלית.
בשורה התחתונה, בתנאים הנוכחיים נראה כי הדרך היעילה ביותר לעצור את התקדמות איראן היא באמצעות חזרה ל-JCPOA (או להסכם כלשהו). סיכויו של מהלך זה אינם ברורים, אך הוא בוודאות טומן בחובו מחירים עתידיים כבדים. המגבלות המרכזיות שנקבעו בהסכם הגרעין על היקף, הספק ואיכות הצנטריפוגות ועל צבירת אורניום יחלו לפקוע בתוך חמש שנים.
על רקע זה, דווקא רעיון הסרת סנקציות באופן חלקי תמורת הקפאת מרכיבים בתוכנית הגרעין (Less For Less) עשוי לשרת את ישראל. למרות שישראל מתנגדת לעקרון של הסדר חלקי, גלומים בו גם יתרונות: הוא מעכב את פרויקט הגרעין בזמן שחלק מהסנקציות על איראן נשמרות, ואינו מספק לגיטימציה גורפת לתשתית גרעין איראנית עתידית בהיקף והספק בלתי מוגבלים. בכל מקרה, גם לטנגו של הסכם חלקי נדרשת איראן להצטרף, והיא כאמור עדיין חשה בעמדת כוח.
**המאמר פורסם באתר הארץ, 1 בדצמבר 2021
