ב-24 בנובמבר הגיע שר הביטחון בני גנץ למרוקו כדי לחתום על הסכם לשיתוף פעולה צבאי בין שתי המדינות. אף מדינה ערבית לא הסכימה עד כה לחתום על הסכם צבאי גלוי עם ישראל. אפילו מצרים וירדן – וגם מדינות ערביות נוספות – שמקיימות קשרים צבאיים עם ישראל, מנהלות קשרים אלה בחשאי. גם טורקיה ואירן (עד המהפכה ב-1979) קיימו קשרים צבאיים הדוקים עם ישראל, אולם אלה התקיימו בחשאי. רק לאחר שנוסח אחד ההסכמים עם טורקיה הודלף לתקשורת ב-1996, הפך שיתוף הפעולה הצבאי בין ישראל וטורקיה לגלוי, אולם הוא פסק בשנות ה-2000.
מערכת היחסים של ישראל עם מרוקו ארוכה, עשירה ומורכבת מרבדים שונים של שיתופי פעולה בתחום המדיני, המודיעיני, הצבאי והאזרחי. בעוד הקשרים הרשמיים התקיימו בחשאי, הקשרים האזרחיים היו בחלקם גלויים ואף התרחבו והעמיקו בשנים האחרונות. שיתוף הפעולה החל עוד בשנות ה-60 על רקע איומים משותפים, בראש ובראשונה מצרים בהנהגת ג'מאל עבד אל-נאצר. ישראל גם סייעה למרוקו בדרכים שונות נגד אויב משותף אחר – אלג'יריה. גם הצורך להסדיר את העלייה ממרוקו לישראל באופן חשאי הוביל להתקרבות ולחיזוק הקשר הביטחוני. מי שהוביל את שיתוף הפעולה היה אגף "תבל" במוסד, שאחראי על קשרים עם מדינות שאין לישראל עימן יחסים דיפלומטיים. זאת ועוד, משנות ה-70 אביו של המלך הנוכחי, חסן, גם פעל לתווך בחשאי בין ישראל, מצרים, סוריה ואש"ף. למעט התיווך בין ישראל ומצרים שהוביל לביקור סאדאת בירושלים, תיווכים אלה לא צלחו.
מבחינה צבאית, ככל הידוע לא היו שיתופי פעולה רבים. ידוע כי ישראל סייעה למרוקו במאבקה נגד חזית הפוליסריו בסהרה המערבית שנאבקה למען עצמאות החבל. הסיוע הישראלי כלל בעיקר ייעוץ בהקמת גדר ביטחון בשטח שמרוקו השתלטה עליו בסהרה. עוד ידוע כי אהוד ברק היה אחד הקצינים שהרבה לבקר בסהרה. לאורך השנים ישראל פעלה בקונגרס ובממשל האמריקני כדי לקדם את ההכרה בסיפוח הסהרה על ידי מרוקו, אולם ללא הצלחה. בניגוד למדינות ערב אחרות, שמירת היחסים באופן חשאי לאורך תקופה כה ארוכה הייתה תולדה לא רק של אינטרסים משותפים, אלא גם בשל תפקידה של יהדות מרוקו בישראל ובתפוצות בכלל (בעיקר בצרפת). מרוקו תמיד התגאתה בחלקם של היהודים, היהדות והשפה העברית במסורת ובהיסטוריה שלה.
ישראל ומרוקו כוננו לראשונה יחסים דיפלומטיים ב-1995, לאחר חתימת הסכמי אוסלו, אולם אלה נותקו שוב בעקבות פריצתה של האינתיפאדה הפלסטינית ב-2000. חידוש היחסים נעשה בעקבות כינון הסכמי הנורמליזציה עם האמירויות ובחריין בסתיו 2020. המלך מוחמד ה-6 שוכנע לנקוט בצעד הזה לא רק בגלל התקדים המפרצי, אלא בעיקר בשל התמורה האמריקנית – הכרה בשליטת מרוקו בסהרה.
קצב הנורמליזציה בין ישראל ומרוקו לאחר חידוש היחסים מפתיע לטובה. מקץ שנה נחתמו כמה הסכמים מדיניים, הוקמו קבוצות עבודה בילטרליות והתקיימו כמה ביקורים מדיניים, כמו של שר החוץ לפיד, מנכ"ל משרד החוץ אלון אושפיז ועוד. כמו-כן, והתקיימו פעילויות רבות בתחום החברה האזרחית. למען האמת, בתחום הזה הנורמליזציה קדמה לשלום. אם שיתופי פעולה בין העמים הוא המדד החזק ביותר לשלום "חם", הרי שיחסי ישראל-מרוקו עוברים את המבחן.
ההסכם הצבאי מזכיר את ההסכם שנחתם עם טורקיה בשנות ה-90; הוא כולל חילופי מידע בענייני ביטחון, קשר בין התעשיות הצבאיות (שמשמעותו בעיקר רכש מרוקני של נשק וציוד צבאי ישראלי) וקיום תרגילים צבאיים משותפים. האינטרס של ישראל בחתימה על הסכם צבאי גלוי עם מרוקו לכאורה ברור משום שהוא נועד לשמש עוד נדבך בחיזוק קשריה ומעמדה של ישראל במזרח התיכון מול אירן ובכלל. מעבר לכך, נראה כי למשרד הביטחון, שאחראי על הצבא והמודיעין הצבאי, יש רצון לפתח קשר עצמאי עם גורמי הביטחון במרוקו ללא תלות במוסד, שהיה המוציא ומביא ביחסי שתי המדינות. ההסכם מעגן את שיתוף הפעולה הצבאי באופן פורמלי.
בניגוד לאובססיה הישראלית ליציאה מהארון של יחסיה החשאיים, נשאלת השאלה מה הביא את המלך לקבל את ההחלטה הזו, שהרי מרוקו יכולה הייתה להמשיך ולקיים כל קשר שרצתה עם ישראל מאחורי הקלעים. סיבה אחת היא הרצון להרתיע את אלג'יריה, השכנה העשירה ממזרח, התומכת בפוליסריו ויריבתה של מרוקו מזה שנים. סיבה שנייה היא הרצון להרחיב את הדיאלוג האסטרטגי הצבאי בכל הנוגע לאיומים משותפים, כולל ארגוני טרור. לבסוף, ואולי חשוב מכול, מרוקו רצתה להפגין כלפי ממשל ביידן את מחויבותה לתהליך הנורמליזציה, וזאת כדי להבטיח את מימוש החלטתו של הנשיא הקודם טראמפ לגבי הסהרה.
במרוקו קיימים כיסי התנגדות לנורמליזציה. מי שמוביל אותה הוא "המרכז המרוקני למעקב אחר המאבק נגד הנורמליזציה" שנוסד בשנת 2013. מרכז זה עוסק בגיוס תרומות, ארגון כנסים וימי עיון להעלאת המודעות למאבק הפלסטיני, בהפעלת לובי בפרלמנט המרוקני, בארגון הפגנות תמיכה בעניין הפלסטיני ובעידוד חרמות נגד ישראל. בעקבות חתימת הסכמי הנורמליזציה נערכו הפגנות בכמה ערים ופורסמו גינויים בטוויטר תחת ההאשטג "הנורמליזציה [היא] בגידה". קשה להעריך את מספרם ומשקלם של המתנגדים לנורמליזציה; בהפגנה האחרונה שנערכה מול הפרלמנט ב-24 בנובמבר הגיעו מעטים. נראה גם כי הארמון פועל לצמצם את קולות המתנגדים.
ההסכם הצבאי בין ישראל ומרוקו הוא הישג חשוב של המדינאות הישראלית, שהושג מבלי שישראל נדרשה לשלם מחיר מדיני. אין למהר ולהסיק מסקנות לגבי זירות ומדינות אחרות, כי יש לזכור שיחסי ישראל-מרוקו היו – ונשארו – סיפור מיוחד ושונה.
**המאמר התפרסם ב-N12, נובמבר 2021
