בעקבות מבצע "שומר החומות" התגברו הסימנים להתחזקות התמיכה בחמאס בקרב הציבור הפלסטיני, וזאת במקביל למשבר חריף ומתמשך ברשות הפלסטינית. על רקע זה, נשמעו קולות בישראל לשינוי מגמה במדיניות בנושא הפלסטיני. שנות שלטון נתניהו האחרונות התאפיינו מצד אחד בנתק מדיני כמעט מוחלט ירושלים לרמאללה ורצף משברים ומתיחויות שהגיעו לשיא על רקע תוכנית הסיפוח בשנת 2020; ומצד שני בקידום מגעים אינטנסיבים ומאמצי הסדרה עם שלטון חמאס בעזה. מדיניות זו העבירה מסר לצד הפלסטיני על פיו הגורמים המתונים, ששומרים על תיאום ביטחוני עם ישראל נגד הטרור, זוכים להתעלמות ולא משיגים הישגים מדיניים, בעוד שהגורמים הקיצוניים, שמשתמשים באלימות נגד ישראל, צוברים הישגים וזוכים לתשומת לב רבה יותר מצד ישראל.
ראש שב"כ לשעבר, נדב ארגמן, התייחס למצב זה בדברים שנשא לרגל פרישתו. הוא טען שהיעדר השיח עם הרשות הפלסטינית תרם להחלשתה, בעוד שחמאס התחזק, וקרא להגביר את שיתופי הפעולה עם הרשות. גם גורמים מובילים בממשלה החדשה קראו לשנות כיוון: שר הביטחון גנץ אמר כי "ככל שהרשות הפלסטינית תהיה חזקה יותר, חמאס יהיה חלש יותר". גם שר החוץ לפיד קרא לפעול לחיזוק הרשות והצהיר שישראל "לא תחלק פרסים לארגון טרור רדיקלי ותחליש את הרשות שעובדת מולנו באופן סדיר".
הצהרות אלו מתחברות לקולות של גורמים בינלאומיים שונים, ובראשם ארה"ב, שמזהירים מפני מצבה הקשה של הרשות. סגן עוזר שר החוץ האמריקאי לענייני ישראל והפלסטינים, האדי עמר, דימה את המצב של הרשות ל"יער יבש שמחכה לעלות באש". משרדו של שליח האו"ם למזרח התיכון הזהיר בדו"ח מיוחד מהמשבר הכלכלי והפיסקלי ברשות וקרא לתגובה בינלאומית מתואמת. הגרעון התקציבי של הרשות צפוי לעמוד על 1.36 מיליארד דולר בסוף 2021. בשבוע שעבר התכנסה ועידת המדינות התורמות, ובה דנו המשתתפים בדרכים להתמודדות עם משבר זה.
מאז הקמת ממשלת בנט-לפיד אנו עדים לסימנים ראשוניים של שינוי מגמה ביחסים עם רמאללה, אך אלו טרם התגבשו לכלל מדיניות ברורה. מדיניות הממשלה מצטיירת כמבולבלת וכוללת סתירות פנימיות ומשיכות לכיוונים שונים. מחד, גנץ נפגש עם הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו-מאזן), שרי הבריאות והגנת הסביבה נפגשו עם עמיתיהם הפלסטינים, ובמקביל הוסכם על צעדים בוני אמון ובהם הוספת 15 אלף היתרי עבודה בישראל לעובדים פלסטינים והסדרת מעמדם של 4,000 תושבים פלסטינים ללא רישום במרשם הפלסטיני. יחד עם זאת, במקביל למחוות, נעשים בשטח מהלכים בכיוון הפוך, כמו מתן אישורי בנייה בהתנחלויות וקידום תוכנית E1 בין ירושלים למעלה אדומים. כך גם ברמה ההצהרתית – בעוד שמצד אחד נשמעות הצהרות על שיתוף פעולה ותמיכה בפתרון שתי המדינות, הממשלה מספקת גם הצהרות אחרות: ראש הממשלה בנט הבהיר שלא יהיה תהליך מדיני ושרת הפנים שקד הודיעה שלא תקום מדינה פלסטינית.
לאחרונה פרסם מכון מיתווים תוכנית מדיניות חוץ לממשלת ישראל וחלק מרכזי בה יוחד למאמץ לחיזוק אסטרטגי של הרשות הפלסטינית בכמה נדבכים מרכזיים. ראשית, לאחר שנים של נתק מדיני, הומלץ לממשלה לפעול להרחבה והעמקה של הקשרים עם הרשות ברמות השונות. יש מקום להמשיך לחזק ולמסד קשרים בין משרדיים, ובכלל זה בין שרים, מנכ"לים והפקידות המקצועית, ויש לשלב בתהליך משרדי ממשלה שונים (בהם גם משרד החוץ) ולגבש קו תקשורת ישיר בין ההנהגות הפוליטיות. חשוב שמהלכים אלו לא ימוצו במפגשים חד-פעמיים, אלא ביצירת מסגרת עבודה שתפעל לאורך זמן. למשרד לשיתוף פעולה אזורי יכול להיות תפקיד חשוב בגיבוש וליווי התהליך.
שנית, על ישראל לקדם מסגרת מקיפה של צעדים שיביאו לשינוי משמעותי במצב הרשות ובמערכת היחסים בין הצדדים. צעדים אלו צריכים להתייחס לכלכלה, חברה, אנרגיה, בריאות ותיירות, ובכלל זה יכולים לכלול: תיקונים בפרוטוקול פריז (1994) במטרה לשפר את יכולת הייצוא והייבוא של הרשות; צעדים לחיזוק המגזר הפרטי הפלסטיני; בניית משק אנרגיה פלסטיני עצמאי; קידום תוכניות בנייה ופרויקטים כלכליים בשטחי C; סיוע למערכת הבריאות הפלסטינית על רקע משבר הקורונה; ושיתופי פעולה בתחומים של תיירות וסביבה. כמו כן, יש לדון במהלכים לטווח ארוך יותר, ובהם העברת סמכויות לרשות הפלסטינית בשטחי B ו-C. חשוב שמהלכים אלו ייעשו כחלק ממהלך רחב שמביט קדימה, וכצעדים שמכינים את הקרקע לקידום מהלך מדיני עתידי, ולא כצעדים בעלי השפעה קצרת טווח. יש ללוות אותם בהצהרות ישראליות שמציעות אופק מדיני, ומדגישות את המחויבות לפתרון שתי המדינות ולפתרון מדיני.
