ארגוני שלום של נשים פועלים להפסקת אלימות ולקידום הסכם שלום, כמעט בכל מקום בו מתרחש קונפליקט. מחקרים ותיעוד מעשרים השנים האחרונות מלמדים ומוכיחים כי ארגונים אלו פועלים במגוון רחב של צורות ואופנים ובשלבים שונים של תהליכי שלום וכי תרומתם לקידום תהליכי השלום הנה מכרעת. בהקשר של תהליכי משא ומתן פורמליים ועיצוב הסכם השלום, נמצא כי שילוב של ארגוני שלום של נשים, מעלה את ההיתכנות של הגעה להסכם, משנה ומשפר את אופיו של ההסכם ואת תכניו (כולל התייחסות ספציפית למשילות תקינה, צדק חברתי, תהליכי שיקום, קידום שוויון מגדרי ועוד), מעלה בצורה משמעותית את היתכנות יישום ההסכם והמשכיותו ומקדם ייצוג נשים במערכת הפוליטית. אולם, בישראל כמו ברוב מדינות העולם, למרות העשייה הנרחבת והתרומה המשמעותית של ארגונים אלה, הם נדחקים אל מחוץ לשולחן מקבלי ההחלטות. מאמר זה בוחן מהם החסמים המרכזיים המונעים את שיתופם? מהם המחירים של הדרתם? ומה נדרש על מנת לאפשר לפוטנציאל של שילובם לבוא לידי ביטוי? המאמר מבוסס על ראיונות שנערכו במהלך שנת 2019-2020 עם נשים מהארץ ומהעולם אשר פעלו לקידום שלום, בדרגים ובאופנים שונים, וכן על ניתוח ספרות מחקרית וניתוח מקרי בוחן של ארגוני שלום של נשים בישראל ובחו"ל. המאמר כולל סקירה תאורטית קצרה ולאחריה התמקדות במקרה הישראלי: פעילותם של ארגוני שלום של נשים, בחינת החסמים העומדים בדרכם לשותפות בתהליכים פורמליים, תיאור חלק מהמחירים שהחברה הישראלית משלמת על הדרה זו, והמלצה לכיווני פעולה אשר עשויים לקדם את שילובם במאמצי קידום השלום הפורמליים בישראל. המחקר נכתב כחלק מפרוייקט משותף של מכון מיתווים ומכון דייויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית.
