"המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בתוספת אמצעים אחרים", כתב המצביא הפרוסי קרל פון קלאוזביץ'. כבר לפני 200 שנה ידע פון קלאוזביץ' את מה שקברניטי מדינת ישראל ב־2023 עדיין לא השכילו להבין – למלחמה חייבת להיות תכלית מדינית.
אותה תכלית מדינית כמעט שאיננה נמצאת היום על סדר יומה של ממשלת ישראל. "זו תהיה התקפה קטלנית", אומר שר הביטחון. "נחסל את חמאס", מודיע ראש הממשלה. "זוהי מלחמת הקוממיות השנייה שלנו", מכריז השר גנץ. אבל לא הם ולא הרוב המכריע של המומחים והפרשנים באולפנים מנסה להתמודד עם השאלה החשובה מכל, לאן?
ההחלטות כמה לכתוש מהאוויר, מתי לפתוח במבצע קרקעי ובאלו דרכים להתמודד עם החזית הצפונית, הן כולן טקטיקה. אסור לזלזל בטקטיקה, שכן אם היא מוצלחת היא תציל חיים, ואם לא, היא עלולה לעלות בחיים. אבל אל לנו לשים את מבטחנו בטקטיקה בלבד.
בעתות משבר האולפנים מתמלאים בגנרלים לשעבר או במומחי הסברה. זאת בעוד שגם הפעולה הצבאית וגם זו ההסברתית אמורות לשרת אסטרטגיה מדינית. מערך ההסברה מתרכז כל כולו בלהראות מי הטובים ומי הרעים במקום לשרת מדיניות אסטרטגית. הפעילות ההסברתית (שבעולם נשמעת כפרופגנדה) בדרך כלל גם מסתמכת על ההנחה שהעולם כולו נגדנו, בעוד שבמציאות מנהיגי העולם איתנו, גם אם התקשורת שלנו מתמקדת בהפגנות נגדנו.
המנהיגים איתנו, במובן שהם חושבים שחמאס ביצע פשעי מלחמה ויש הצדקה לגבות ממנו מחיר. מצד שני הם לא מבינים איך התייחסות לכל העזתים כאל חמאס – ובמקרים רבים לכל הערבים כאל חמאס – נאמנה להבנת המורכבות או משרתת אסטרטגיית יציאה שבה לישראל אין שום אינטרס או יכולת לשלוט בעזה.
הסנטימנט הרווח בציבור בדבר הצורך לחסל את חמאס הרצחני, לשחרר את השבויים וכמובן לעשות את כל זה במינימום אבידות, אינו מאפשר קשב לצורך לתעדף ולכן עלול להוביל לכישלון בכל היעדים. אם לא נדע לאן אנחנו שואפים להגיע בסיום הלחימה, התוצאה עלולה להיות דומה לזו של מלחמות אחרות שהסתיימו בתחושה ראשונית של הישג צבאי, שבדיעבד התברר ככניסה לבוץ טובעני ללא מוצא.
נתניהו, שמורשתו העיקרית היא חתירה מתמשכת לחיסול האופציה המדינית מול הפלסטינים, ממשיך לעשות זאת גם עכשיו. רק שבמקרה הנוכחי, מי שעלולים לשלם את המחיר הם חיילי צה"ל. הציבור, שבימים שלווים לא רואה דחיפות בפתרון מדיני, ובימים של מלחמה חושב שאסור לעסוק במדיניות תחת אש, משרת את האינטרסים הפוליטיים של נתניהו.
בלא חשיבה על פתרון מדיני אנו עלולים לאבד את תמיכת בעלות בריתנו באזור ולאט־לאט לקבל כתף קרה יותר ויותר גם מבעלות בריתנו במערב. אין מה להתמכר לתחושה המשכרת של ביקורי המנהיגים. גם הם, כמונו, מונעים לא רק ממוסר, אלא גם מאינטרסים, וברגע שאלה יהיו להתרחק מישראל, הם יעשו זאת. אם לא נשכיל להציג תכלית מדינית למלחמה, הרגע הזה עלול להגיע מהר. העולם לא מעוניין במציאות של מלחמה אזורית ושל אסון הומניטרי בעזה. ישראל יכולה להיות בצד של מחפשי הפתרון, או בצד של יוצרי ומלהיטי הבעיה. הבחירה היא שלנו.
המאמר פורסם במעריב ב-31 באוקטובר.
