כל הפרסומים
בתגובה ל"אמסלם ואזולאי בארמון בקינגהאם. תתמודדו" מ-13 במאי
מתברר שבמדינת ישראל אסור להעביר ביקורת על מינוי פוליטי בעייתי בגלל מוצאו של מושא הביקורת. למוצא הנכון, כך הבנתי, יש סגולה נפלאה: למחוק את כל החטאים, הכישלונות והחסרונות. אז מה אם אין לו ניסיון מתאים או כישורים מתבקשים, אם הוא בוטה וגס רוח. אסור לדבר על הפיל שבחדר כי זאת בטח אמירה גזענית ומפלה. במקום שנפשפש בהכשרתו והתאמתו של אדם, בואו נדבר אך ורק על מוצאו.
אתמול (יום ד') פורסמה כאן טענה רדודה כלפיי, ובמסגרתה הואשמתי בגזענות בגלל ציוץ שהעליתי ובו ביקרתי את הרעיון למינוי הבעייתי של ח"כ דודי אמסלם לתפקיד של שגריר ישראל בלונדון.
לפני הכול אני מצרה על הזילות של המושג גזענות. גזענות היא תופעה רווחת מאוד ואיומה לא פחות. כולנו חייבים להיאבק בה בין אם היא מופנית נגד יוצאי אתיופיה, אזרחי ישראל הערבים, דוברי רוסית, מזרחים, דרוזים או כל קבוצה אחרת. בתקופתי בכנסת הגשתי הצעות לחינוך נגד גזענות, ותמיד עמדתי לצד אלה שספגו אותה, לא חשוב מאיזו עדה וכו'. כמו כן, ייסדתי והובלתי בכנסת שדולה לשימור וטיפוח של מורשת של יהדות ארצות ערב והאסלאם. אבל העסקנים המתמחים בליבוי הסוגייה העדתית לא מתייחסים לפרטים כאלה.
ובכל מקרה, אין כל קשר בין גזענות לבין ביקורת מקצועית נגד מינוי פוליטי של מקורב שחסר ניסיון במשרד החוץ, בדיפלומטיה ציבורית או במערך ההסברה. גם מועמד שהוריו נולדו בפולין, אלבניה או מיקרונזיה בעל כישורים כאלה, היה נתון לאותה ביקורת בדיוק. האם היה ראוי להשתיק את הביקורת שהופנתה בעבר כנגד המינוי האפשרי של איוב קרא לשגריר בקהיר או למינויים פוליטיים בעייתיים אחרים רק בגלל שמדובר בדרוזים, עולים מרוסיה או מזרחים? אם נגיע לזה, כנראה שבדרך איבדנו את המדינה ואת הערכים שלנו.
אגב, רק מי שמזלזל במשרד החוץ, ומעדיף לשלוט באופן בלעדי על יחסי החוץ ולא לאפשר לדיפלומטים מוכשרים לתרום לעשיה – כלומר בנימין נתניהו – מסוגל לחשוב על מינוי של קרא לשגריר במצרים או של אמסלם בלונדון. זה לא שבשירות החוץ חסר קאדר מתאים ומוכשר משלל העדות והמוצאים, גם בסביבתו של ראש הממשלה יש כאלה (אם עסקינן במינויים פוליטיים, פרקטיקה בעייתית אך מעוגנת בחוק הישראלי), אך זה לא מה שקורה.
יש כאן שתי נקודות חשובות. הראשונה היא שנתניהו פוגע באופן מסורתי בשירות החוץ. השנייה היא שהוא מרבה למנות את מקורביו לתפקידים שהם לא בהכרח מצטיינים בהם, וכנראה מפיק מכך הנאה מוזרה. משרדים חדשים ומיותרים נולדים בן לילה, שגרירים חדשים נבראים תוך שנייה. הכול הולך, הכול הופך לצ'ופר. את הצ'ופר הזה במקרה מממן הציבור, אך עדיין יש מי שמנסה לסתום כאן פיות ולחנוק את השיח הציבורי בגלל טענות שווא בגזענות והקלף העדתי.
בואו נבדוק את קורותיו של מארק רגב, שגריר ישראל בבריטניה המסיים את תפקידו: "רגב הצטרף למשרד החוץ הישראלי בשנת 1990, כשהוא משרת בנציגויות ישראל בבייג'ינג וושינגטון, כסגן ראש משלחת הקונסוליה הכללית בהונג קונג וכן כמרצה על יחסים בינלאומיים ואסטרטגיה במכללה הבין-זרועית לפקיד ולמטה. לפני מינויו לתפקיד הנוכחי שלו, הוא היה דובר משרד החוץ".
מדובר בדיפלומט מקצועי בעל ניסיון רב. האם מונה בגלל מוצאו או בגלל התאמתו? האם מישהו היה אומר מילה כנגד מועמד בעל ניסיון והכשרה מתאימים, דוברי שפות ובקיאים בדיפלומטיה ויחב"ל גם אם מדובר במינוי פוליטי?
מרתק שאותם עסקנים לעולם לא יצאו להגנתם של ישראלים דוברי רוסית או דרוזים או אזרחי ישראל הערבים, לא ביקרו את הרב יצחק יוסף שקרא ליהודי רוסיה "גויים קומוניסטים" ולא נלחמו על הזכות של זוגות יוצאי אתיופיה להינשא ברבנות פתח תקווה. מבחינתם גזענות היא נשק שמשתמשים בו כנגד מי שלא מסכימים אתם.
במדינה דמוקרטית מותר וצריך לבקר את נבחרי הציבור עלך חוסר התאמתם לתפקיד גם אם קוראים להם אמסלם, קרא או מיסז'ניקוב. מי שמגן על מינויים שאינם ראויים בגלל מוצא גרוע בדיוק כמו מי שמדיר ומפלה בגלל מוצא. הוא עושה עוול לכל אלה שלמדו, שקדו והצטיינו בתחומם בגלל הכישורים, ולא בגלל מקורביזם וחלוקת הצ'ופרים.
**המאמר פורסם באתר וואיינט, 14 במאי 2020.
