סיומה החיובי של פרשת מעצר בני הזוג הישראלים בטורקיה העלתה את סוגיית ההזדמנות שאולי נפתחה לשיפור מערכת היחסים בין שתי המדינות. משני הצדדים נשמעו קולות, זהירים אמנם, שהביעו תקווה כי ניתן יהיה לנצל את האירוע כדי לשפר את היחסים. ראוי לתת על כך את הדעת לאחר חזרתם לארץ של בני הזוג, תוך ניסיון לפסוע על קרקע מוצקה ככל שניתן.
חילוקי הדעות המדיניים בין שתי המדינות ידועים והם הובילו למעשה לנתק מדיני, אמנם לצד המשך יחסי הסחר ביניהן (תוך ירידה מסוימת). מערכת היחסים בין ישראל וטורקיה מורכבת מאד מקדמת דנא.
טורקיה כוננה אמנם יחסים דיפלומטיים עם ישראל כבר במרץ 1949, והייתה המדינה המוסלמית היחידה שעשתה כך, לפחות עד הסכם השלום עם מצרים ב–1979. אולם מערכת היחסים ידעה עליות ומורדות לרוב, בדרך כלל בזיקה למערכת היחסים ורמת הקרבה בין אנקרה והמערב והטמפרטורה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
בשנים האחרונות, ולמעשה מאז עלותו של ארדואן לשלטון והתבססותו, חל שינוי משמעותי בשני המישורים הללו. טורקיה מתרחקת מן המערב, והתהליך המדיני בין ישראל והפלסטינים לא נראה באופק תקופה ארוכה מאד. נוסף לכך, מרכיב האסלאם הפוליטי, הדומיננטי והאידיאולוגי מבחינת ארדואן, סיבך עוד יותר את מערכת היחסים עם ישראל. ובמיוחד אל מול ההתפתחויות הדרמטיות באזור סביב האביב הערבי.
ישראל מצאה, מבחינות רבות, חלופה מוצלחת למערכת היחסים עם אנקרה, שבשיאה הייתה אינטימית וקרובה גם במישור הבטחוני. היחסים ההדוקים עם יוון וקפריסין, עם מצרים של סיסי ועם מדינות המפרץ, יצרו ארכיטקטורה אזורית מרתקת.
השאלה הקונקרטית כעת: האם חלו שינויים בחודשים האחרונים שיכולים להביא את שני הצדדים להפשיל שרוולים על מנת לשפר ולו במעט את מערכת היחסים? וכאמור, האם סיומה החיובי של פרשת המעצר יכול לספק טריגר לכך?
ובכן, חילוקי הדעות העמוקים נותרו בעינם. אולם מספר היבטים השתנו בחודשים האחרונים:
1. טורקיה הפנימה יותר את בידודה האזורי, ובמיוחד אל מול הארכיטקטורה שנבנתה כאמור באזור בשנים האחרונות.
2. הכלכלה הטורקית בכי רע.
3. מערכת היחסים עם ארה"ב, וקרבת האינטרסים בין טורקיה והמערב, למרות חברותה בנאט"ו, מציפים סימני שאלה מרובים.
לנוכח זאת, אנקרה ניסתה בחודשים האחרונים לאותת על עניינה בשיפור היחסים מול מספר מדינות, מצרים בראשן, מדינות המפרץ וגם ישראל. עד כה ללא הצלחה משמעותית.
הדיאלוג בין אנקרה וקהיר נמשך בשבועות האחרונים, ושני הצדדים בוחנים האם וכיצד ניתן לשפר את העניינים ביניהן. על המדוכה שורה של סוגיות, ואולי המיידית ביניהן היא מידת מעורבותה של טורקיה בלוב.
כאמור, אנקרה אותתה גם על עניינה בשיפור היחסים מול ישראל, אולם נתקלה בחשדנות (מובנת) בישראל.
מול מדינות המפרץ מתחולל בימים האחרונים שינוי מעניין. השבוע צפוי להתקיים באנקרה ביקור נדיר של יורש העצר האמירתי, מוחמד בן זאיד (MBZ). קדמו לו מספר מפגשים שהכינו את הקרקע לביקור זה.
מאחורי השינוי המעניין בגישתה של איחוד האמירויות עומדים כפי הנראה רצונה לבסס את מעמדה האזורי הפרואקטיבי, כולל מהבחינה הכלכלית (הזירה הטורקית בהחלט מבטיחה) אולי גם בתחרות מסוימת עם סעודיה. זה משתלב גם בפעלתנות מדינית אמירתית, בין השאר מול משטר אסד, שחווה תהליך נורמליזציה, מעין השלמה עם הישארותו בשלטון.
מבחינת טורקיה מדובר בביקור חשוב מאין כמותו ובתהליך רצוי. להזכיר, שמערכת היחסים בין ישראל ואיחוד האמירויות מתהדקת במהירות רבה מאז החתימה על הסכמי אברהם.
ישראל ניצבת בעמדה נוחה מול טורקיה. מערכת היחסים האזורית שביססה מול שורה של מדינות, גם על רקע גילויי הגז, מאפשרת לה לבחון בנחת ובזהירות את העניין הטורקי בשיפור היחסים.
ראוי לרתום את סיומה החיובי של פרשת מעצר הזוג הישראלי, אם ניתן, לחידושו של דיאלוג מדיני, בצעדים מדודים ומבלי לשלם במטבע קשה לשם כך. אין לקשור את הדברים למערכת היחסים ההדוקה והמוצלחת מאד עם מדינות כיוון, קפריסין ומצרים, או המסגרות האזוריות שנבנו בשנים האחרונות.
שיח מדיני משופר יכול לשרת את האינטרס הישראלי, למרות חילוקי הדעות העמוקים עם אנקרה. ככלות הכול, ישראל מקיימת מערכות יחסים מורכבות, ומוצלחות למדי, עם שורה של מדינות עימן קיימים חילוקי דעות. הצעד המיידי, שיכול לאותת על כיוון חיובי, הינו החזרת השגרירים לשתי הבירות, מה שיכול לסייע בקידומו של שיח מדיני מעין זה.
**המאמר פורסם ב"זמן ישראל", 24 בנובמבר 2021
