האנטישמיות החדשה שונאת יהודים ואוהבת את ישראל

העולם החופשי כולו צפה בזעזוע ובפחד בהתקפה של המון מוסת על קודשי הדמוקרטיה האמריקאית – הסנאט ובית הנבחרים – במהלך אישור נשיאותו של ג'ו ביידן. אולם לאלו מאתנו שהבחינו בדגלי ישראל מונפים לצד החולצות הנאו-נאציות החוויה הייתה קשה אף יותר.

לכל מי שהציונות חשובה לו, וזוכר את הטראומה בעקבות החלטת האו"ם המזהה את הציונות עם הגזענות, קשה לחשוב על חיבור מזעזע כל כך כפי שצפינו בקפיטול.

היה זה אירוע היסטורי מבחינות רבות שהחזיר אותנו למראות של ארה"ב בתקופת מלחמת האזרחים. המחזה הנורא הדגים לכל מי שעדיין לא הבין – דונלד טראמפ פעל בכל כוחו להפוך את ארה"ב ממנהיגת העולם החופשי למדינת עולם שלישי. אילו זכה בקדנציה נוספת היה גם מצליח בכך בשל הטיפול המזעזע שלו וההתעלמות ממדע גם בסוגיית הקורונה וגם בכל מה שנוגע לשינויי האקלים, ההתקפה על התקשורת ועל כל מי שחושב אחרת ממנו ולבסוף גם הסתה חסרת תקדים נגד התהליך הדמוקרטי בארה"ב.

טראמפ הפך למודל לרשת שלמה של לאומנים, גזענים, נרקיסיסטים, שכוללת למרבה הצער לא רק את ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן באירופה, את ז'איר בולסונרו בברזיל ואחרים ברחבי העולם, אלא גם את הימין הישראלי. יתרה מכך, דגל ישראל הפך לחלק מסמלי המאבק של אותם פופוליסטים סמכותנים. רובם שונאים יהודים, כפי שהם שונאים כל מי ששונה בצבע עורו, בדתו ובערכיו. אבל הם ממש אוהבים את ישראל של נתניהו, שמייצגת מבחינתם את המצ'ואיזם האנטי מוסלמי ואת הסימביוזה המופלאה עם אלילם דונאלד טראמפ.

הגזענות היא תופעה שבעיקרה ימנית

פרשני הימין ממשיכים להסביר לכם שהשמאל הביקורתי כלפי מדיניות ישראל הוא אנטישמי, טענה מגוחכת מסיבות רבות כל כך, שקצרה היריעה מלפרט אותן כאן. לאחרונה, למשל, פרשני הימין בתקשורת שלנו מציגים את אלו שמבקרים את העובדה שישראל אינה לוקחת אחריות על חיסון האוכלוסייה ברשות הפלסטינית ועזה כסימן לאנטישמיות של השמאל. אירונית במיוחד טענתם של פרשני הימין לפיה אין לישראל מחוייבות כזאת למרות שהחוק הבינלאומי מחייב את הכובש לדאוג לצרכים של הנכבש, בשל העברת הסמכויות לפלסטינים בהסכמי אוסלו. פתאום הם תומכים בהסכמי אוסלו. הם אינם מוטרדים מההשלכות המוסריות והרפואיות של העובדה שהפלסטינים אינם באמת נפרדים מישראל גם בשל מספרם של הפלסטינים שעובדים בישראל וגם בשל מספרם של המתנחלים בקרבם.

כמי שמתנגד ל-BDS ולניסיון להאשים את ישראל לפני בחינה של העובדות, אני יכול להעיד שלא חסרה לעיתים בורות, נאיביות ואפילו רשעות בשמאל הרדיקלי, אבל אנטישמיות? הרי בשמאל הרדיקלי יש והיו תמיד יהודים רבים, ושנים רבות היו החרדים אנטי ציונים וגם כיום חלקם עדיין מחזיקים בדעה זאת – האם זה הופך אותם לאנטישמים?

רבים מהאנטישמים המודרניים הם דווקא אוהבי ישראל. האנטישמיות הקתולית הקלאסית שהאשימה אותנו בצליבתו של ישו נעלמה בשל השינוי שחל בוותיקן, וכיום האפיפיור הוא אוהב יהודים מושבע. לעומת זאת האנטישמיות החדשה שונאת יהודים ואוהבת את ישראל.

האנטישמיות היא תופעה גזענית והגזענות היא תופעה שבעיקרה היא ימנית, בדיוק כפי שאנחנו רואים בקרב תומכי טראמפ שמאמינים בעליונות נוצרית לבנה ומהווים מקבילה של הארגנונים "לה-פמיליה" ו"להבה" בישראל, שמאמינים בעליונות יהודית ובבית"ר ירושלים "טהורה לעד".

לכל מי שמתפלא מדוע אנחנו הולכים ומאבדים את תמיכתם של ליברלים ופרוגרסיביים, שהם הגורם הגדל מבחינה דמוגרפית בארה"ב. לכל מי שחרד מכך שאנחנו מאבדים את הרוב הגדול של הקהילה היהודית החשובה והגדולה בעולם. לכל מי שאינו מבין מדוע רבים באירופה מתקשים להתחבר לישראל בשנים האחרונות – הדגל הזה שהונף במהומות בגבעת הקפיטול חייב להבהיר את התופעה.

אולם, כתלמידו של הנשיא שמעון פרס, אני אופטימיסט חסר תקנה, ולכן אסיים בתרחיש חיובי. למרות האירועים הנוראים בגבעת הקפיטול, היינו עדים באותו יום מר ונמהר גם למספר סימנים למגמה הפוכה: מנהיגי המפלגה הרפובליקנית, כולל סגן הנשיא פנס ומנהיג הרוב לשעבר בסנאט מיץ' מקונל, הרחיקו עצמם סוף סוף מטראמפ. בג'ורג’יה נבחרו לראשונה בהיסטוריה סנטור שחור וסנטור יהודי, והברית המרגשת ביניהם החזירה אותנו לימי הברית בין הכומר מרתין לותר קינג לרב אברהם יהושוע השל. עם בחירתם, זכו הדמוקרטים ברוב בשני בתי הקונגרס בנוסף לרוב בבית הלבן, כך שיש סיכוי לשקם את ההריסות שהשאיר אחריו טראמפ.

ייתכן שדווקא המראות הקשים מגבעת הקפיטול ידגימו לרבים בארה"ב ובעולם את סכנות הפופוליזם והגזענות, והדיאלקטיקה ההיסטורית תשיב את המטוטלת למגמה הליברלית שראינו בשמונה השנים של ממשל אובמה ובאירופה מאז מלחמת העולם השנייה.

גם אצלנו יש סימנים לכך שאפילו בימין מתחילים להבין שיש להתרחק מפולחן האישיות וה"ביביזם" שהפך את הליכוד למפלגה שכל קשר בינה לבין הליברליזם של ז'בוטינסקי ובגין הוא מקרי בהחלט. ישנה גם מגמה חדשה ומעודדת במחוזותינו של חיזור אחרי מועמדים ערבים בקרב מפלגות שבעבר הרחיקו את עצמם מכל קשר עם המגזר הערבי.