הדף החדש ביחסים עם האיחוד האירופי – כלי אפקטיבי נגד יוקר המחיה

בשבוע שעבר, כחודש אחרי השבעת הממשלה החדשה, ביקר שר החוץ לפיד בבריסל, הבירה הלא רשמית של האיחוד האירופי. למשך שעתיים הוא נפגש עם 27 שרי החוץ של המדינות החברות ועם שר החוץ של האיחוד, ז'וזפ בורל, ודן עימם בניסיון לקדם את יחסי ישראל והאיחוד האירופי. הפגישה עם בורל הוגדרה על-ידי שני הצדדים כ"פתיחת דף חדש ביחסים".

ואכן, דף חדש נדרש. העשור האחרון היה מהגרועים ביותר ביחסים בין ישראל למוסדות האיחוד האירופי. עם חלק ניכר מהמדינות החברות היחסים דווקא השתפרו בשנים האחרונות והיו טובים מאוד עד מצוינים ועם השאר רק בגדר טובים, אבל השלם היה פחות מסך חלקיו. ישראל והאיחוד האירופי יכולים להעמיק את יחסיהם לטובת ולתועלת שני הצדדים. זוהי החמצה, כיוון שהאיחוד מצטיין בלהפוך את השלם לגדול מסך חלקיו, ולישראל יש מה להרוויח מכך. הדף החדש צריך, כדברי לפיד, "לשנות, לשפר ולהעמיק את היחסים".

היה וביקור לפיד יניב את התוצאה הרצויה, ויעלה בידו להוציא את היחסים מהדשדוש בו נתקעו, על משרד החוץ ומשרדי ממשלה אחרים לחשוב מה להעלות על סדר היום. בין הצדדים דובר על כניסה לתוכנית התרבות והאומנות האירופית (Creative Europe) בסך 1.4 מיליארד אירו ועל הסכם לחיזוק שיתוף הפעולה של ישראל עם יורופול, סוכנות המשטרה האירופית. חתימה על הסכמים אלו תהיה מבורכת, אך לא תהווה חידוש מהותי. תהיה זו הוצאה לפועל של תוכניות שמסיבות פוליטיות לא קרו תחת ממשלות נתניהו.

אחת האפשרויות לשדרוג היחסים היא בתחום הסחר בשירותים. אירופה היא שותפת הסחר הגדולה של ישראל, אך הפוטנציאל גדול אף יותר. שני הצדדים ירוויחו מעלייה בפעילות הכלכלית ביניהן. ישראל מנסה מזה עשור להוריד את יוקר המחיה, ללא הצלחה ניכרת, והאיחוד יכול להיות לעזר – אם באופן חד-צדדי על-ידי החלטה ישראלית לאמץ תקינה אירופית (תוכנית שמשרד האוצר הכריז עליה בשבוע שעבר) ואם באופן בילטרלי על-ידי הסכם המקל על אספקה הדדית של שירותים.

כלכלת ישראל היא כלכלה של מדינה מפותחת. רק 30% מהתוצר הלאומי נובע מייצור סחורות ו-70% מגיעים מייצור שירותים הכוללים בין היתר הובלה של סחורות ואנשים, תקשורת, הפצה, בתי מלון ומסעדות, חינוך, בריאות, בנייה, שירותים פיננסיים (בנקאות, ביטוח וניירות ערך) ושירותים מקצועיים (עריכת דין, ראיית חשבון, אדריכלות ועוד). בשני העשורים האחרונים קצב צמיחת הסחר בשירותים מהיר יותר בהשוואה לסחורות וב-2020, לראשונה, השתווה ייצוא השירותים לאיחוד (מבחינת היקפי הייצוא) לייצוא הסחורות.

יחד עם זאת, קיימים עדיין חסמי סחר רבים המקשים על ביצוע עסקות ועל השקעות זרות בתחום. החסמים הרגולטורים בישראל גבוהים משמעותית מהממוצע ב-OECD, פוגעים בכדאיות ומרתיעים משקיעים חדשים. בעוד הדיון בחסמים בסחר סחורות מתמקד בעיקר בחסמי מכסים ומכסות כמותיות, ואלו שהיו בין ישראל לאיחוד הוסרו בהסכם הסחר מ-1995, הרי שהחסמים בסחר בשירותים מתאפיינים בעיקר בחסמים לא-מכסיים (Non-tariff barriers to trade – NTBs) שכמעט ולא טופלו: הוראות, תקנות, נהלי הסמכה והליכי בדיקה למיניהם, המציבים מגבלות על ייצוא/ייבוא (לנתונים ודוגמאות לחצו כאן).

יחסי ישראל והאיחוד מתבססים על הסכם אסוציאציה שנחתם ב-1995. הסכם זה שידרג את תנאי אזור הסחר החופשי בסחורות, אך כמעט ולא עסק בסחר בשירותים. בזמנו הסכם זה היה הישג אדיר, אך כיום הוא ישן ומיושן. זהו הסכם סחר מסוג "דור ראשון", ואילו כיום כבר קיימים הסכמי סחר "דור שלישי". הסכם סחר שיטפל בסקטור השירותים יפתח את המשק הישראלי הסגור בחלקו לתחרות. התחרות, לצד צעדים נוספים ומשלימים, יכולה לתרום להתייעלות, לשיפור השירות והמוצר, לעלייה בפרודוקטיביות ובפריון, ובעיקר תאפשר הורדת מחירים לטובת תושבי המדינה כפועל יוצא מגידול וגיוון בהיצע.

רפורמת "שמיים פתוחים" היא מודל לתוצאות הרצויות של ליברליזציה של חופש אספקת שירותים. ההסכם הביא לגידול ניכר של פעילות חברות התעופה הזרות בארץ והכפיל את היקף היציאות של ישראלים לחו"ל בדרך האוויר (מ-3.9 מיליון יציאות ב-2012 ל-7.8 מיליון ב-2018). הרפורמה גם הביאה לעליה של כמעט 50% בתיירות הנכנסת לישראל (מספר התיירים הנכנסים דרך האוויר גדל מ-5.2 מיליון ב-2012 ל-6.3 מיליון תיירים ב-2018), תרמה לייעול חברות התעופה הישראליות, והגדילה את רווחת הנופשות והנופשים הישראלים.

ניתן לקדם את היחסים עם האיחוד האירופי בכל תחום שירותים בנפרד, או לחילופין – ניתן לבחור בניהול משא ומתן על כינון אזור סחר חופשי עמוק ומקיף (Deep and Comprehensive Free Trade Area – DCFTA), בדומה להסכמים שחתם האיחוד עם אוקראינה, מולדובה וגאורגיה, ובדומה להסכם מהסוג שעליו הוא עומל עם מרוקו ותוניסיה. מדובר בדור חדש של הסכמי אסוציאציה הנשענים על קירוב דינים (התאמה משפטית חוצה גבולות), אימוץ רגולציות, סטנדרטים ונורמות אירופאים בתמורה להשתלבות בשוק הפנימי האחיד של האיחוד. ההסכם מאמץ את עקרון "ארבע החירויות", המבטיח תנועה חופשית של סחורות, הון, שירותים ואנשים (אנשי עסקים ומשקיעים) באמצעות הסרה מלאה של מכסים, הסרת חסמים בלתי-מכסיים (NTBs), יצירת מסגרת הסכמית המבטיחה ודאות והגנה עבור משקיעים, מתן גישה למכרזים ממשלתיים ועוד.

כחברה ב-OECD, ישראל יכולה ליצור מסגרת הסכמית המותאמת לה, אולי בדומה להסכם עליו חתם האיחוד עם קנדה ב-2017, שעסק גם בשירותים, ובשנים לאחר אשרורו הביא לגידול של מעל 15% בסחר ביניהן. חתירה לחתימה על הסכם מסוג DCFTA עשויה להביא את ישראל לכדי התקרבות מקיפה לסטנדרטים בינלאומיים, לחקיקה ולתקנות של האיחוד האירופי. קירוב רגולטורי זה, עשוי להגדיל את היקף יצוא השירותים לאיחוד ולהוביל להשתלבות כלכלית הדרגתית של ישראל בשוק הפנימי של האיחוד.

כל קירוב ביחסי ישראל והאיחוד האירופי הוא רצוי. כל קירוב שיפעל לטובת אזרחי ישראל הוא מבורך. אך אם תבחר הממשלה לעשות כן, כדאי שהממשלה הנוכחית תדגיש את חשיבות הצד האירופי ואת תרומת האיחוד האירופי לשינוי פני המשק הישראלי, ולא תיקח את כל הקרדיט לעצמה. הדימוי של האיחוד האירופי בישראל אינו משקף את יחסיו הענפים ואת חשיבותו האדירה למשק, לכלכלה ולרווחה שלנו כישראלים וישראליות. סקרי "מכון מיתווים" בשלוש השנים האחרונות מראים כי הציבור בישראל תופש את האיחוד יותר כ"יריב" מאשר כ"ידיד" של ישראל. האיחוד אמנם ביקורתי כלפי ישראל בקשר לסכסוך עם הפלסטינים, אך הוא בהחלט ידיד חשוב ואף שותף אסטרטגי לישראל. רצוי שהישגים עתידים הנובעים משיפור ביחסים עם האיחוד ימוסגרו כך ויתרמו לשיפור דעת הקהל בישראל כלפי השותף האסטרטגי השני בחשיבותו של ישראל.