ביקורו של שר החוץ ההודי בישראל בחודש שעבר המחיש (שוב) את מערכת היחסים הקרובה שהתהדקה בשנים האחרונות בין שתי המדינות. בין השאר דווח גם שהשר ההודי הזמין את רה"מ בנט לביקור בהודו. במהלך הביקור נמסר גם על הקמתו של פורום מרובע לשיתוף פעולה כלכלי בין הודו, ישראל, איחוד האמירויות וארה"ב במהלך שיחת וידיאו מרובעת בין ארבעת שרי החוץ, כאשר שרי החוץ ההודי והישראלי קיימו את השיחה במשותף ממשרד החוץ בירושלים.
יוזכר, שקדמה לכך (ב–13 לאוקטובר) פגישה משולשת ישראלית–אמירתית–אמריקאית בוושינגטון שהתמקדה ב"הסכמי אברהם" וההזדמנויות שהם פותחים לשיתופי פעולה אזוריים (כמו גם בהידוק הלחץ על איראן).
האם מדובר במערך חדש, ואם-כן מה משמעותו ומהם מניעיו?
מאליו מובן, ששיתוף הפעולה המרובע, אם אכן יקרום עור וגידים, משתלב היטב בהתפתחויות האזוריות בשנים האחרונות. חלקן נוגע להשלכותיהם של "הסכמי אברהם", ועניינה של איחוד האמירויות לבסס את מעמדה המרכזי באזור ואף מחוצה לו; ההזדמנות שהודו רואה בשלב החדש שיחסי ישראל והמפרץ פתחו בפניה; ובמידה לא מבוטלת גם במפה המדינית-אסטרטגית שנוצרה במזרח אגן הים-התיכון, בדמות המשולשים בין ישראל/מצרים, יוון וקפריסין וכמובן פורום הגז האזורי.
אלו הציבו בפני הזירה האזורית והבינלאומית מראה, שמדגישה הזדמנויות אפשריות לשיתופי פעולה, מבלי שאלו יהיו מכוונים בהכרח, או לפחות באופן ישיר ובוטה מדי, כלפי שחקנים אחרים באזור או מחוצה לו.
בה בעת, חשוב בשלב זה להימנע מהפרזה ביחס להשלכות המדיניות הנובעות מן המודל המרובע החדש, אף אם לכל אחת מן המדינות דיווידנדים מדיניים פוטנציאליים מול שחקנים אזוריים רלוונטיים בשכונה שלהן.
סביר, שהודו תראה בכך הזדמנות לאתגר, במידה זו או אחרת, את סין, מה שלא יהיה בהכרח מנוגד לאינטרס האמריקני. ישראל עשויה לראות בכך לבנה נוספת במסגרת מאמציה לבנות מערך אנטי איראני. איחוד האמירויות מבססת בכך, כאמור, את מעמדה האזורי, ואת המבט לעבר אסיה, שאימצה ממילא כבר לפני שנים. ארצות-הברית "מנצחת" על כך, ובמיוחד עת שיתוף הפעולה המוצהר הינו בתחומים כלכליים מגוונים, שמשרתים את האינטרסים האמריקניים, המדיניים והכלכליים.
אולם בשלב זה לא מעבר לכך. דווקא לנוכח ההישגיות המובנת, ראוי להביט על מודל שיתוף הפעולה לעיל במונחים של הזדמנויות שיש להוסיף להן תוכן ממשי, כלכלי ותשתיתי, ובמהרה. ככלות הכול, אין לישראל ענין לנכר את סין, עימה העמיקה מאד את שיתוף הפעולה הכלכלי, או להיכנס למאבק, או תחרות, בין ענקים באזור, שאיננו נוגע לה ישירות.
באותה מידה, אין להודו אינטרס להתרחק מדי מאיראן, על שלל האינטרסים המשותפים ששתי המדינות חולקות, כלכליים ומדיניים (ודי להזכיר את אפגניסטאן, ולבטח לאחר השתלטות הבזק של הטליבאן על המדינה).
זאת ועוד, התגבשותה של מסגרת מרתקת מעין זו יכולה לשפר ולחזק את שיתוף הפעולה הדו-צדדי של כל אחת מן המדינות הללו. נוכחותה של הודו במפרץ, על מגוון האינטרסים ותחומי הפעילות שלה, יכולה לסייע לישראל לפתוח אפיקים חדשים, כאשר שיתוף פעולה ישראלי–הודי בתחומים מגוונים יכול להוות מודל להצלחה. כך גם, אולי, ביחס להרחבת המבט של הודו לעבר מזרח הים-התיכון, אזור בו לישראל מעמד ורלוונטיות ברורים, ולבטח בשנים האחרונות.
בסופו של יום, המסר העיקרי שחשוב להדגיש ביחס לפוטנציאל שיתוף הפעולה שתיארנו לעיל נוגע למישור ההזדמנויות. חשוב ביותר, במישור היחסים הבינלאומיים, לזהות שעת (או שעות) כושר שנקרות לפניך, לנוכח (או עקב) התפתחויות אזוריות ובינלאומיות, ולעוט עליהן כדי להשתלב בהן ובהצלחה.
ישראל השכילה לעשות כך בשנים האחרונות. זה אמור לחזק, ולו במקצת, את תחושת הבטחון העצמי של ישראל. לא בכיוון של התעלמות מאתגרים שמונחים בפניה, אף אם "קרנם ירדה", כסכסוך הישראלי–פלסטיני, אלא על מנת לרתום את מערכות היחסים החדשות (על ההרכבים האריתמטיים השונים) כדי לנקוט בצעדים מתבקשים, אמנם קשים, מעמדת בטחון משופרת.
**המאמר פורסם בזמן ישראל, 4 בנובמבר 2021
