כל הפרסומים
/ חרבות ברזל
הגשם הניתך על כוחות צה"ל, כמו גם על פליטי עזה השוהים בדרום הרצועה ללא בית, חובר ללחצים החיצוניים הגוברים, בעיקר מצד הנשיא ג'ו ביידן, המגן על ישראל ותומך בזכותה להגנה עצמית, אך שב ומבהיר כי היעד היחיד הוא פתרון "שתי המדינות".
ממשלת ישראל עדיין סוכרת פיה בנושא. במצב שנוצר בעזה אין לנו זמן וגם לא פריווילגיה להימנע מלהגדיר מהו היעד המדיני של ישראל.
לאחרונה הוצעו שתי חלופות ל"יום שאחרי", שהולכות ומתבררות כבלתי ישימות בלשון המעטה:
בחלופה הראשונה, המשרד למודיעין פרסם תכנית לקידום טרנספר של תושבי עזה לצפון סיני. התגובה המצרית המהירה המחישה שהרעיון הוא בבחינת קזוס-בלי, ומשמעותו פגיעה אנושה בהסכם השלום, שהוא נכס ביטחוני חיוני של ישראל.
בחלופה השנייה, מומחים אחרים הציעו להקים משטר "טכנוקרטי מקומי" בעזה, על בסיס ראשי עיריות, חמולות ואישי ציבור, שימלאו את החלל השלטוני, ויפעלו לניהול שגרת חיי תושבי עזה במקום ישראל. גם חלופה זו היא אשליה. בעזה שלאחר המלחמה אין (ספק אם היה לפניה) מעמד ביניים המסוגל למלא חלל פוליטי כלשהו. גם אם יימצאו "משתפי פעולה" פלסטיניים, הם יסרבו לצאת לאור כמי שמאפשרים לישראל לממש חלום בסגנון "אגודות הכפרים" במקום אש"ף בגדה המערבית של שנות השמונים. גורלם של אלו כזכור לא שפר עליהם, חלקם נרצח על ידי אש"ף. הרשות הפלסטינית תסרב כמובן לתמוך במהלך שנועד לאפשר לישראל להמשיך לפעול בעזה, ותוך כך "לעקוף" שוב את התהליך המדיני.
פרדיגמת ניהול הסכסוך, לפחות מבחינת הציבור הישראלי, יורדת מן הפרק (רק 5% מהציבור תומך בכך, לפי סקר מכון מיתווים). כרבע מהציבור תומך אמנם באופן עקבי בכיבוש וסיפוח, אך רוב הציבור (50% לפי סקר אקורד) מעוניין בשילוב עוצמה צבאית עם הסדרים מדיניים-ביטחוניים. החיבור בין ישראל לציר מערבי מתון בהובלת ארה"ב זוכה אף הוא לאחוזי תמיכה דומים בציבור.
המלחמה, אם כן, מאלצת את ישראל, בניגוד לנטייתה הטבעית, להכריע בין שתי פרדיגמות:
האחת, דוגלת בהעצמת השליטה הצבאית כ"פתרון" ("כיסוח דשא" בישראלית) עד שהפלסטינים ייכנעו. גישה זו הביאה עד כה לתוצאה הפוכה ולדרגות ההקצנה הגבוהות ביותר בקרב הפלסטינים מאז שנות התשעים. משמעות חלופה זו היא המשך מלחמה גם לאחר המלחמה. המהלך ילווה כמובן ב"מענה התיישבותי", והמחירים יהיו בלתי נסבלים מבחינת ישראל. הוא יגרור הסלמה גם בגדה המערבית, וישראל תיקלע למשבר קשה עם ארה"ב ומדינות ערב, שימאנו לקבל כיבוש, התנחלות וטרנספר.
הפרדיגמה השנייה מתבססת על קידום פתרון מדיני בשילוב המענה הצבאי. הצבת אופק מדיני אמיתי תגרור שיתוף פעולה מצד האמריקאים והערבים, ותאפשר גם לצה"ל "להעביר מקל", ולהציב כוח רב-לאומי בעזה (60% מהציבור תומך בכך, לפי סקר מיתווים), שיאפשר בהדרגה לכונן שלטון חלופי בתיאום עם הרשות הפלסטינית.
המהלך יעודד שת"פ אזורי מול האיום האיראני, יסייע בבידוד חמאס, ויאפשר לפתח בריתות למאבק באויבי ישראל. ללא הצבת אופק מדיני על בסיס חזון "שתי המדינות", וללא חיבור לרשות הפלסטינית, צה"ל יאלץ להתבוסס לזמן ארוך בבוץ העזתי.
גם ביחס למטרת המלחמה מתחייב אופק מדיני. הישג צבאי של מיטוט יכולות חמאס, הצבאיות והשלטוניות, הוא חיוני. עם זאת, בטווח הארוך רק מהלכים מדיניים יחזקו את המתונים ויחלישו את הרדיקלים. לפיכך, כדי לקדם תקופת מעבר שתאפשר "העברת מקל" ותכשיר חלופה שלטונית – חייבת ישראל להציב, בצד האופק המדיני, מפת-דרכים אזורית, שתכלול בין השאר מהלכים לשיקום עזה ולהאצת רפורמות ברשות הפלסטינית, שגם יכשירו את הקרקע לעליית הנהגה פלסטינית ראויה בהמשך.
הצבת אופק מדיני תשליך לחיוב גם על ההתנהלות הצבאית: תאפשר להאריך את משך הפעולה, תחזק הלגיטימציה לצה"ל, ותחליש את הסיכון להסלמה בגדה. היא תתבסס על עדכון מוסכם של "היוזמה הערבית" משנת 2002, ותאפשר לממש את החזון היחיד שגם יבטיח את ביטחון ישראל לטווח ארוך.
המאמר פורסם בזמן ישראל ב-25 לנובמבר.
