ביקורו ההיסטורי של ראש ממשלת ישראל, נפתלי בנט, באמירויות עבר בשקט יחסי; הוא לא פתח את מהדורות החדשות. לשלום – כך מסתבר – אין רייטינג גבוה. יכול להיות שהתרגלנו. איומים וסכנות נמכרים הרבה יותר טוב. בכל זאת, הסיפור של יחסי ישראל-האמירויות הוא מעניין וחשוב משום שהוא מלמד על המורכבות של הזירה המזרח-תיכונית. כל מי שרוצה לחלק את האזור הזה לטובים ורעים, בעדנו או נגדנו, מוצא עצמו – שוב, יש לומר – משתאה נוכח התחכום המדיני של השחקנים באזור, במיוחד אלה במפרץ.
יחסי ישראל-האמירויות התפתחו בקצב מסחרר בשנה האחרונה. סיכום שערכה שגרירות האמירויות בארצות הברית חשף לא פחות מ-70 פגישות, פעילויות משותפות והסכמים: בתחום הדיפלומטי כוננו יחסים דיפלומטיים ונערכו פגישות מדיניות, כולל ביקור של שר החוץ לפיד; בתחומי הכלכלה והמסחר נחתמו עסקאות רבות בין בנקים וחברות; בתחומי הטכנולוגיה, סביבה ואנרגיה נחתמו עסקאות בין חברות ממשלתיות ופרטיות; בתחומי הבריאות, תיירות ותעופה נחתמו עסקאות בין משרדי ממשלה, שירותי הבריאות וחברות פרטיות; וכן נחתמו כעשרים הסכמים בין ארגוני החברה האזרחית. על פי הערכות שונות, שווי הסחר ההדדי בשנה הראשונה עמד על קרוב למיליארד דולר, והפוטנציאל גדול עוד יותר. לאמירויות, כך למדנו, יש אינטרס לקדם שיתוף פעולה ביטחוני ומודיעיני מול האיום הגרעיני והבליסטי האירני, וכן ליהנות מהחדשנות הטכנולוגית הישראלית. ביקורו של בנט היה אפוא ביטוי לשיתוף הפעולה הנרחב הנרקם בין שתי המדינות.
בד בבד עם חיזוק שיתוף הפעולה עם ישראל, איחוד האמירויות נקטה כמה צעדים משמעותיים לחיזוק קשריה עם טורקיה ואירן. באוקטובר אמר אנור גרגש, יועצו של נשיא האמירויות ועד לאחרונה שר החוץ, כי האמירויות צריכה לנהל את היריבות עם אירן וטורקיה באמצעות דיאלוג, וזאת בשל אי-הבהירות של המחויבות של ארצות הברית לאזור ובשל "המלחמה הקרה" המתפתחת בינה לבין סין.
תחזית זו התממשה במהירות; בסוף נובמבר נפגש יורש העצר האמירותי, מוחמד בן-זאיד, עם נשיא טורקיה ארדואן, זאת לאחר כמעט עשור של יחסים קפואים בין שתי המדינות. האמירויות וטורקיה מצאו עצמן משתי צדי המתרס בכל הסכסוכים האזוריים – סוריה, תימן, לוב וקרן אפריקה. כמו-כן, התמיכה הטורקית באחים המוסלמים ובחמאס הפכו את ארדואן לסוג של אויב, במיוחד לאור הברית שרקם עם קטר, שעד לאחרונה הוחרמה על ידי מדינות המפרץ. ואולם, צמצום או הפסקת המעורבות של האמירויות בתימן ולוב, וכן הרצון להפוך למרכז כלכלי עולמי, בד בבד עם היחלשות הלירה והכלכלה הטורקיים, יצרו הזדמנות כלכלית לאמירויות להשקיע בטורקיה.
יתרה מזו, הרעיון הוא שסחורות מאסיה יעברו מהאמירויות לאירן ומשם לטורקיה – מסע שיקצר את נתיב ההובלה הקיים דרך תעלת סואץ. ואכן, רעיון זה נידון ככל הנראה בפגישת שרי החוץ של אירן וטורקיה בטהרן שנערכה כמה ימים קודם לביקור האמירותי בטורקיה. במהלך הביקור של מוחמד בן-זאיד בטורקיה נחתמו כעשרה הסכמים בנושאי כלכלה, מסחר, אנרגיה וסביבה בשווי של מיליארדי דולרים.
הציר האמירותי-אירני היה פעיל אף הוא; לאחר חמש שנים של נתק מדיני, הגיע לטהרן ב-6 בדצמבר טחנון בן-זאיד, היועץ לביטחון לאומי של האמירויות ואחיו של מוחמד בן-זאיד, ונפגש עם ראש המועצה לביטחון לאומי וכן הנשיא ראיסי. לא מן הנמנע כי הוא נפגש גם עם שר החוץ הסורי, שביקר באותו זמן באירן. בין האמירויות ואירן מתקיימים יחסי מסחר ענפים בשווי של כמה מיליארדי דולרים, אלפי חברות אירניות פועלות באמירויות וגם כמה מאות אלפי אזרחים אירנים מתגוררים באמירויות. אין ספק כי הקרבה הגיאוגרפית בין שתי המדינות יצרה הזדמנויות כלכליות שעמדו ביום סגריר, בדיוק כפי שיחסי המסחר בין ישראל וטורקיה שרדו את המשברים המדיניים. מכל מקום, ביקורו הצפוי של ארדואן בטהרן עשוי להוביל לא רק לחתימת הסכמים בילטרליים בין שתי המדינות, אלא גם להידוק הקשר המשולש עם האמירויות.
ההתפתחויות בחודש האחרון מלמדות עד כמה החלוקה הבינארית בין קואליציית המדינות "המתונות" מול "ציר הרשע" האירני-טורקי-קטרי הינה פשטנית משתי סיבות עיקריות: ראשית, האמירויות מנהלת מדיניות מתוחכמת שמנסה לאבטח את כל אגפיה מול האתגרים בזירה האזורית והגלובלית; ושנית, טורקיה וקטר מנהלות דיאלוג מדיני עם ישראל.
עם חתימת הסכם הנורמליזציה ישראל ראתה באמירויות בעלת ברית במאבק נגד אירן גרעינית, דבר שיתבטא אולי בתמיכה שקטה בתקיפתה אם הנסיבות יחייבו זאת, במיוחד בעת נקיטת מדיניות פייסנית מצד ממשל ביידן. ואולם, ההתפתחויות האחרונות ביחסי האמירויות עם אירן וטורקיה עשויות לרמז על הצטננות או התמתנות מסוימת בעמדה של האמירויות כלפי שאלת הגרעין. במצב זה, הסכם הנורמליזציה עשוי להוות מגבלה ביחס לפעולה ישראלית עצמאית אם היא עלולה לפגוע פגיעה משמעותית ביחסי ישראל-האמירויות. ההודעות הרשמיות נצמדו לאמירות נדושות שלא רימזו על מה שנאמר בשיחה ארוכה בארבע עיניים בין בנט למוחמד בן-זאיד. מקבלי ההחלטות בירושלים לומדים כי להשתלבות במזרח התיכון יש מחירים ואחד מהם הוא הצורך להסתכל על האזור לא רק כפי שהוא נראה מירושלים, אלא גם מאבו דאבי, קהיר, עמאן ורבאט.
**המאמר פורסם בתאריך 15 בדצמבר 2021 באתר N12
