המלחמה באוקראינה פותחת בפני ביידן אפשרויות חדשות במזה״ת

מאמרי דעה ופרשנות / ישראל וארה״ב

האירוע המכונן של המערכת הבינלאומית העכשווית הוא מלחמת רוסיה-אוקראינה. זוהי מלחמה "ישנה" מהסוג שסברו שכבר יצא מהאופנה. ואכן, החידוש במלחמה הזו הוא שאין בה חידוש, ומדובר בעצם במהלך לא מתוחכם, אלים וכוחני שבו מעצמה צבאית נכונה להשתמש בו מול שחקן חלש יותר, מתוך ביטחון שתצליח להשיג את יעדיה בטווחי זמן קצרים.

עד כה, הדברים לא עלו בידיו של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. משום מה האוקראינים לא הריעו לכוחות הרוסיים ונחישותם אפשרה למערכת הבינלאומית את הזמן להתעשת. נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, התנער מדימויו הרפה וארגן את ברית נאט"ו כדי שתספק תמיכה מסיבית לאוקראינה. בחודשיים הראשונים למערכה, ארה"ב לבדה סיפקה לאוקראינה סיוע בסדר גודל של 11.2 מיליארד דולר; בריטניה וגרמניה סיפקו 2.2 מיליארד דולר כל אחת; וקנדה סיפקה 2.1 מיליארד דולר. עד סוף אפריל הסיוע המערבי הסתכם בכמעט 30 מיליארד דולר, ועוד היד נטויה.

מעבר לכך, אם פוטין חשב שיחזק את מעמדו הגלובלי כשחקן שווה מעמד לצד סין וארה"ב, הרי בפועל הוא סיפק לברית הצפון אטלנטית ולמדינות נוספות קריאת השכמה וקריאה אל הדגל הביטחוני הוותיק. זהו אותו דגל שכמעט נשכח יחד עם סרטי ג'יימס בונד. בוועידת וויילס ב-2014 התחייבו חברות נאט"ו להשקיע 2% מהתוצר שלהן בביטחון והגנה, אבל למעט ארה"ב, בריטניה, פולין ויוון רובן לא עמדו בכך. כעת, בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה, נאט"ו פועלת כגוש למימוש המחויבות להגדלת תקציבי ההגנה. די בכך שחברותיה יקפידו על השקעות בגובה הסף שנקבע כדי לנאט"ו תהיה קופה ביטחונית העוברת את הסכום הדמיוני של טריליון דולר. אין לרוסיה שום דרך בה תוכל להתקרב לעוצמות אלה. "זו הכלכלה, טמבל!" דרש נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון. ואכן, ארה"ב היא עדיין מעצמת העל של דורנו ומשקיעה לבדה יותר מ-750 מיליארד דולר לשנה בביטחון – יותר מסך כל ההשקעות של 11 המדינות הבאות אחריה ברשימה הגלובלית בתחום.

עם זאת, אל לנו לחשוב שהמערכה האוקראינית תמה ונשלמה. רוסיה טרם הובסה, יכולותיה ועוצמותיה הן רבות והיא יכולה עדיין לנצח. היא גם יכולה לנקוט מהלכים מטורפים. כשהעומד בראשה מפזר רמיזות גרעיניות ושר החוץ שלו משגר האשמות מגוחכות באנטישמיות כלפי ישראל, זהו טפח להלך רוח מסוכן.

למלחמת רוסיה-אוקראינה צפויות להיות השלכות מזרח-תיכוניות, הן עבור ישראל והן עבור ארה"ב. ניצחון רוסי עלול להוביל שחקנים קיצוניים כגון איראן ושלוחיה להגברת הפעילות החתרנית בתימן, ברצועת עזה או בסוריה-לבנון ובמקומות אחרים. מנגד, איום כזה עשוי לקרב בין שחקנים מתונים, כגון מדינות המפרץ, מצרים, מדינות המגרב, טורקיה וישראל. אמנם חלפו הזמנים בהם יכלה מעצמת עבר כבריטניה לכונן בריתות כמו "ברית בגדאד" (התפרקה הן משום שמכונניה המערביים איבדו את הדחף, את האינטרס ואת היכולת לקיימה לאורך זמן והן משום שלא היתה למרכיביה האזוריים הסכמה על מטרות משותפות), אך כיום יש אולי מקום לשיתופי פעולה מקומיים ובילטרליים.

למקום הזה עשויה ארה"ב להיכנס כעת. ביקורו הצפוי של ביידן באזורנו בחודש הבא עשוי לבשר הכרה אמריקאית חדשה בצורך להגביר את פעילותה. בדרך כלל, וושינגטון אינה ששה למעורבות כזו, ואכן על בסיס הסתייגות זו פעלו כל הממשלים האחרונים שהשתדלו להימנע מ"ביקורים" במזרח התיכון. אלא שהמזרח התיכון מצדו לא בהכרח נמנע מ"ביקורים" בארה"ב, כשם שרוסיה לא נמנעה מ"ביקור" באוקראינה (המכונה בשם המכובס "מבצע צבאי מיוחד"). ה"ביקור" האיסלאמי במגדלים התאומים ב-2001 היה מטאפורה כואבת מאוד. על רקע זה אפשר שכיום יש לארה"ב הזדמנות לקדם מערך אזורי מחודש ושונה של הסכמי הגנה או שיתופי פעולה אל מול איום איראני בגיבוי רוסי, איום אותו מזהים גם השחקנים האזוריים המתונים. כך או אחרת, נראה שהמזרח התיכון ימשיך לשמש מרכיב בתמונת העולם האמריקאית.

לישראל שמור תפקיד במהלך אמריקאי מחודש, אך על מנת שתפקידה יהיה בר-קיימא ויציב עליה לנקוט כמה מהלכים מקבילים. בסוגיית המלחמה באוקראינה מומלץ שישראל תתגבר על החשש הקמאי שלה מנוכחות רוסיה בסוריה ותביע תמיכה מפורשת יותר בשלטון בקייב. בזירה המזרח-תיכונית יכולה ישראל להציע העמקה של "הסכמי אברהם", כך שיוליכו להסכמים נוספים והבנות אד-הוק בתחום שיתוף הפעולה האסטרטגי. ישראל יכולה לסייע גם ביצירת בריתות אזוריות במעורבות אמריקאית הנובעות מהצרכים האזוריים, במקום בריתות מכותבות מבחוץ הנושאות ניחוח קולוניאליסטי.

לצורך כך, יהא על ישראל לחדש את השיח והמאמצים לקדם את רעיון שתי המדינות. זאת, הן משום שידידותיה באירופה ורוב גורמי התמיכה שלה בארה"ב דבקים בפתרון זה, והן (ובעיקר) משום שההיפרדות מהפלסטינים היא אינטרס ישראלי קיומי. מהלך ישראלי משולב כשזה עשוי לשפר מאד את יחסיה עם בעלת בריתה העיקרית, ארה"ב, אשר ידעו מהמורות רבות בתקופת ממשלות נתניהו. מרכיב נוסף בו יש לטפל הוא הצורך לצלוח ולסיים את המשבר שחווינו בתקופת טראמפ-נתניהו ביחסינו עם הקהילה היהודית האמריקאית החשובה כל-כך לביטחון ישראל ולהמשכיות היהודית הכללית לה מחויבת ישראל מעצם הגדרתה. משבר זה היה מיותר לחלוטין ופגע קשות במעמדה הדו-מפלגתי (והעל-מפלגתי) של ישראל בפוליטיקה האמריקאית, אך הוא ניתן לתיקון.

עדיין לא מאוחר מדי שישראל תיטול לידיה את ההגאים של מדיניותה בנושא המלחמה באוקראינה ותפעל להוציא מתוק מעז. מהלכים מוסריים, נכונים וצודקים של תמיכה ברורה יותר באוקראינה, לצד שיבה לשיח שתי המדינות, יעלו בקנה אחד עם הצרכים המעשיים, המדיניים והאסטרטגיים של ישראל. כך היא תוכל להתייצב מחדש בשורה אחת עם ארה"ב ובעלות בריתה, להסיר מעל עצמה לחצים בינלאומיים, ולהרגיע את כלל המערכת בה היא פועלת כמדינה וכחברה.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-11 במאי 2022