כל הפרסומים
ביחסים בין מדינות המפרץ הפרסי לפלסטינים רב הנסתר על הגלוי. לרוב, אנו נחשפים ליחסים הללו דרך ההקשר הישראלי-פלסטיני, בין דיונים על יוזמות שלום לבין סבבי אלימות, כשמדינות המפרץ מציעות לשמש מתווכות. אך כשמוציאים את הגורם הישראלי מהמשוואה, המעורבות של מדינות המפרץ בגדה המערבית וברצועת עזה נותרת מחוץ לעין התקשורת והמחקר. מדוע הנשיא הפלסטיני, מחמוד עבאס (אבו-מאזן), שמרבה לבקר במפרץ הפרסי, מחרים את איחוד האמירויות? כיצד הפכה קטאר לאחת השותפות החשובות ביותר שלו, על אף היותה התומכת הגדולה ביותר בשלטון חמאס? כיצד ניתן להסביר את הפער בין התרומה הכלכלית הגדולה של סעודיה לפלסטינים לבין היעדר יכולתה לקדם את האינטרסים שלה בזירה זו? התשובות לשאלות הללו משקפות את המורכבות שברשת קשרים זו והדרך לבאר אותה מתחילה ביחסים בין מדינות המפרץ עצמן.
בעשור האחרון נגלו סדקים עמוקים ביחסים בין מדינות המפרץ הפרסי. בפועל, חולק המפרץ לשלושה גושים: בצד האחד ניצבת קטאר, שמאז ניתוק היחסים הדיפלומטיים בינה לבין מספר מדינות מוסלמיות ביוני 2017 (בהן סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות ובחריין), מתקרבת לאיראן. גוש שני הוא הברית המתחזקת בין סעודיה, איחוד האמירויות ובחריין; והגוש השלישי הנייטרלי כולל את עומאן וכוויית שבידלו את עצמן משכנותיהן. חלוקה זו משמשת בסיס להבנת מדיניות החוץ של מדינות האזור בכלל ולהבנת יחסיהן עם ההנהגה הפלסטינית והעם הפלסטיני בפרט. אחת ההשלכות הבולטות של הקרע הפנים-מפרצי היא הגברת הממד התחרותי ביחסי החוץ של מדינות אלה, לא רק בין הגושים אלא גם בתוכם.
המעורבות של מדינות המפרץ בזירה הפלסטינית מתאפיינת בתמיכה כלכלית, בתמיכה פוליטית בשחקנים פלסטינים שונים, באירוח גורמים פלסטינים בשטחן (הנהגת חמאס בקטאר, מוחמד דחלאן באיחוד האמירויות) ולעיתים בתיווך. כל תחומי המעורבות הללו מתאפיינים בממד פטרוני שמדינות המפרץ נהנות ממנו לצורך חיזוק מעמדן כמדינות מובילות ומשפיעות בעולם הערבי-מוסלמי. הבולטות בקשר זה הן סעודיה, קטאר ואיחוד האמירויות. מאז האביב הערבי, הגבירו מדינות אלו את פעילותן מחוץ לגבולותיהן באמצעות מדיניות חוץ פרו-אקטיבית ונמרצת, כולל בסוגיה הפלסטינית. קטאר חיזקה את מעורבותה ברצועת עזה, סעודיה הגבירה את מאמציה לקדם יוזמות אזוריות, לעתים אף ללא תמיכה פלסטינית, ואיחוד האמירויות מצאה הזדמנויות רבות יותר לדריסת רגל בזירה באמצעות בעלת הברית הקרובה שלה, מצרים.
המעורבות של מדינות המפרץ משפיעה רבות על מאבקי ההנהגה בחברה הפלסטינית, בשל תמיכתן המאסיבית בהנהגות שונות, כראי לפיצול ביניהן. ביום שבו הכריזו המדינות השכנות לקטאר על ניתוק היחסים עמה, התראיין שר החוץ הסעודי אדל אל-ג'וביר וטען כי תמיכתה של דוחא בחמאס ובתנועת "האחים המוסלמים" חותרת תחת הרשות הפלסטינית. דבריו הדגישו את האופן שבו משתמשות מדינות המפרץ בזירה הפלסטינית במאבק הפנימי ביניהן. מאבק אידאולוגי ופוליטי זה הניע תהליך הדרגתי של התבצרות הצדדים בעמדות קוטביות.
העוינות בין קטאר לאיחוד האמירויות ניכרת היטב בזירה הפלסטינית בשנתיים וחצי האחרונות. כשקטאר המוחרמת נקלעה לקשיים לוגיסטיים שהפריעו להעברת הסיוע שלה לרצועת עזה, הצליחה הנהגת האמירויות להניע שיתוף פעולה חריג עם גורמי חמאס בכירים ברצועה, ובכללם יחיא סינוואר. בתקופה זו, היא העבירה סכומים גדולים מבעבר ואף היתה שותפה לשיחות רב-צדדיות בקהיר עם מצרים, נציגי דחלאן וחמאס. אולם, חלק גדול ממאמצי האמירויות להגביר מעורבות אינו נראה על פני השטח. ב-2018, כשצעדות השיבה והפגנות הגדר סחפו אלפי פלסטינים ברצועה, וכשקטאר הצטיירה כתומכת וכמממנת האירועים הללו, משלחות רשמיות ובעלות דרג גבוה מהאמירויות ביקרו במצרים בתדירות תכופה מהרגיל, ככל הנראה על מנת לבחון את האפשרות לגשר בין הצדדים.
תפקיד המגשר נחשב לכלי פוליטי חשוב במפרץ. האוחז בו זוכה להשפעה וליוקרה. בהקשר זה, מבט על דמות המתווך בכל סבב אלימות ברצועת עזה משקף בבירור את התחרות בין מצרים לקטאר על תפקיד זה, כששתי המדינות מחזרות אחר הנהגת חמאס להוביל תהליך מדיני. תמיכתה של קטאר בשלטון האחים המוסלמים במצרים (הנשיא לשעבר מורסי) הביאה לנתק ביחסים עמה מאז עליית עבד אל-פתאח א-סיסי לשלטון, ומכאן ניתן להבין כיצד הנתק, לצד הברית של איחוד האמירויות עם מצרים, מעניקה לאחרונה הזדמנות להרחיב את התחרות עם קטאר גם למגרש הפלסטיני.
"הפוליטיקה של התיווך" אינה מסתכמת בכך. במשך כארבעה עשורים מציעה סעודיה לתווך בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך אינה מצליחה לממש זאת. גם עומאן עלתה לכותרות ביחסיה עם הפלסטינים, כשאירחה בשנה שעברה את אבו-מאזן ומיד לאחריו את בנימין נתניהו בניסיון לפתוח דיאלוג מדיני בין הצדדים ולשמש כמתווכת. ולבסוף, בחריין, שעל יחסיה עם הפלסטינים איננו שומעים הרבה, הפכה לשושבינת הסדנה הכלכלית במסגרת יוזמת השלום האמריקאית. בהקשר המפרצי, הפוליטיקה של התיווך מלמדת על ריבוי מוקדי הכוח וההשפעה מחד, ועל מגבלות הכוח וההשפעה מאידך. לפלסטינים יש משקל רב בסימון השחקניות הרלוונטיות והנוחות עבורם, ומשום כך, ההצלחה של עומאן להביא לשיתוף פעולה פלסטיני, גם אם ראשוני, מגלמת את מגבלות כוחה של סעודיה בזירה הפלסטינית, בניגוד לעוצמתה בזירה האזורית.
ככל שמדינות המפרץ מגבירות את התחרות ביניהן באמצעות פעילותן בזירה הפלסטינית, כך תפקידה של ההנהגה הפלסטינית הופך משמעותי יותר בעיצוב יחסים אלו. התייצבותה של איחוד האמירויות לצד דחלאן אמנם שירתה אותה במאבק מול קטאר והעניקה לה ערוץ כניסה לרצועת עזה, אך הוא גם העלתה את חמתו של יריבו הפוליטי הגדול, אבו-מאזן, שמאז 2011 אינו מבקר באמירויות. מנגד, אבו-מאזן בחר להתקרב להנהגה הקטארית, על אף שלזו תפקיד משמעותי בחיזוק חמאס. שלא כמו איחוד האמירויות המעבירה תרומות לגדה המערבית באמצעות "הצלב האדום" וארגוני האו"ם, קטאר מעבירה לרשות הפלסטינית תמיכה כלכלית ישירה. לצד האינטרסים המנוגדים, הנהגת הרשות עדיין מחשיבה את קטאר כאחת התומכות המחויבות ביותר למאבק הלאומי הפלסטיני.
באשר לסעודיה, נראה כי תגובתו העיקשת של אבו-מאזן נגד תמיכת ריאד ביוזמת השלום האמריקאית, הובילה בסופו של דבר לשינוי במדיניותה ובאופי מעורבותה. בפגישה שנערכה בחודש שעבר בין אבו-מאזן למלך הסעודי וליורש העצר, הוחלט על הקמת ועדה כלכלית משותפת לניסוח שיתופי פעולה במגזר העסקי. צעד זה ממחיש את הבנתה של סעודיה שהדרך להגברת מעורבותה בזירה הפלסטינית עוברת דרך מהלכים פרגמטיים ברי ביצוע, על חשבון יוזמות דיפלומטיות רחבות הקף.
בתקופה שבה מדינות ערב שנפגעו מהאביב הערבי עוסקות בענייניהן הפנימיים, והפלסטינים מפנים את גבם לאמריקאים, השפעתן של מדינות המפרץ בזירה הפלסטינית גדולה מאי פעם. מדינות אלו משקיעות מאמצים רבים ביצירת תשתית למעורבות גדולה יותר בעתיד – בחבירה לפרויקטים משותפים, ביצירת תלות בתיווכן ובהימור על שחקנים פוליטיים ליום שאחרי. על כן, נראה כי כיום לא ניתן להבין תהליכים בזירה הפלסטינית ללא ניתוח ההקשר של מדינות המפרץ.
