במשך שנים נשמעת הטענה שהתקשורת בישראל שמאלנית, ובעקבות זאת היא נהפכה לאחד היעדים של הקמפיין נגד אדני הדמוקרטיה בישראל, לצד החברה האזרחית, מערכת המשפט, שומרי הסף והמגזר הציבורי. כל אלה מוזכרים על ידי גורמים בימין כחלק מהדיפ־סטייט של האליטות הישנות, השמאלניות, שמנסות לשמור על מעמדן בניגוד לצו הבוחר ולרצון הציבור.
כמו חלקים נוספים בתיאוריית הקונספירציה הזאת, גם הטיעון לגבי התקשורת הוא בבחינת פייק־ניוז. בתקשורת נהוג לעשות הפרדה בין views (הבעת דעה ונקיטת עמדה) לבין news (דיווח שאמור להתבסס על עובדות). מובן שבמציאות קשה לעשות הפרדה דיכוטומית בין השניים, אך השאיפה לכך היא חלק ממקצועיות תקשורתית.
יש אולי בסיס מסוים לטענה, שרבים מכותבי הטורים ומאמרי דעה בארץ נוטים לשמאל, אם כי בשנים האחרוונת הצטרפו פרשנים ופובליציסטים רבים מהימין לכלי התקשורת הוותיקים, בנוסף לחינמון "ישראל היום" וערוץ 20 בטלוויזיה, שהוא על טהרת הימין.
ולא זאת אף זאת — בניגוד למה שמקובל לחשוב, טורי דעה משפיעים על דעת הקהל הרבה פחות מהחדשות, וסיקור החדשות בארץ נוטה באופן מובהק לימין. רובנו מניחים, בצדק, שלכותבי המאמרים יש אג'נדה מוצקה, ומעדיפים לקרוא את אלו שנוח לנו יותר עם נקודת מבטם. לדיווחי החדשות אנו מתייחסים לרוב כאל עוּבדות, שאינן מושפעות מעמדת הכתב.
יש שתי סיבות מרכזיות לכך שדיווח החדשות בשנים האחרונות נוטה לימין. הראשונה: רוב הכתבים מושפעים מהמקורות שלהם ותלויים בהם, ומדובר בעיקר בגורמים רשמיים, שלרשותם מנגנוני דוברות עתירי משאבים והם אקטיביים מאוד בהנגשת הזווית הרשמית ובמסגור החדשות לכתבים. התבססות של כתבים על מקורות רשמיים גורמת לכך שהמידע יוצג באופן שנוח למדינה (פלסטיני שפגע בחייל יוצג כמחבל, ומתנחל שפגע בפלסטיני כאזרח שהגן על עצמו). הם משפיעים על השפה — האם משתמשים במלה כיבוש? אומרים הגדה המערבית או יו"ש? — וגם על המיתוג והסחרור של הנרטיב.
כך, כתבים רבים מתייחסים להחלטות האו"ם ומוסדות בינלאומיים אחרים נגד ההתנחלויות והכיבוש כהחלטות אנטי־ישראליות (ולעתים אף אנטישמיות), גם אם מובילות אותן מדינות שהן ידידות של ישראל, ואפילו אם העמדה המובעת בהחלטה תואמת את עמדתם של ישראלים רבים.
כאשר האיחוד האירופי החליט, במסגרת הסכמי הסחר עם ישראל, להטיל חובה לדווח לצרכן אם מוצר מסוים יוצר מחוץ לקו הירוק, התקשורת בישראל כינתה את ההחלטה חרם, אף על פי שלא מדובר בחרם, ולא על ישראל. ההחלטה תובעת לאפשר לצרכן האירופי להחליט בעצמו אם לקנות או לא לקנות מתוצרת ההתנחלויות, בלי לנקוט עמדה שיפוטית. בנוסף, לא דובר על שטח ישראל, אלא על אזורים שלפי תפישת אירופה, ואפילו החוק הישראלי, אינם חלק ריבוני של מדינת ישראל, אלא הם שטחים שנתונים במחלוקת.
סיבה שנייה לכך שהדיווח החדשותי נוטה לימין היא, שרבים מכלי התקשורת תלויים ברגולטורים ובהחלטות של פוליטיקאים, והם נאלצים לעתים קרובות לכוון לדעת מי שהחלטותיהם ישפיעו על פרנסתם ועל יכולתם לתפקד מקצועית. התוצאה היא שהציבור, שאינו בקיא בסוגיות הללו, מקבל את החדשות בתיווך ימני וכאמור, להבדיל מהאופן שבו הקורא מתייחס למאמרי דעה, לחדשות עצמן הוא מתייחס כאל עובדות.
אשר על כן, מומלץ לבחון טוב אם החדשות שמוגשות לנו כעובדות, הן אכן כאלה. מהיכרותי הקרובה עם נושאים בתחום המדיני אני יכול להעיד, שבמקרים רבים הסיקור מוטה משמעותית לעמדות שנוחות לממשלת ישראל הנוכחית ולאג'נדה הפוליטית שלה. בנוסף, מופרכותה של הטענה שהתקשורת שמאלנית חייבת לפחות להעלות ספק גם לגבי תיאוריות הקונספירציה שכל כך רווחות במחוזותינו, באשר לשמאלנות כביכול של הרשות השופטת, המגזר הציבורי ועוד.
**המאמר פורסם בהארץ, 11 ביולי 2020
