לפני כשבועיים כונסה בארביל, בירת מחוז כורדיסטאן, ועידה בה השתתפו 250-300 אישים עיראקיים. הוועידה קראה באופן חסר תקדים לכינון יחסים דיפלומטיים מלאים בין עיראק לישראל. הדמות המרכזית בוועידה, השייח' וסאם אל-חרדאן, פרסם בעקבותיה מאמר בעיתון "וול סטריט ג'ורנל" ובו חשף את עצם קיומה. היא אורגנה בידי "המרכז לשלום ותקשורת", ארגון אמריקאי שבראשו עומד ג'וזף בראודה, יהודי-אמריקאי ממוצא עיראקי מצד אמו.
בישראל התקבלה הידיעה בדבר הוועידה בשמחה גלויה ואולי קצת מוגזמת. ראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד מיהרו לברך והאחרון אף ציין כי בירושלים הופתעו. הידיעה קבלה סיקור תקשורתי נרחב וגם ברשתות החברתיות נוצר הרושם כאילו עיראק מושיטה יד לשלום. ולא כך הוא. הצהרת באי הוועידה זכתה לגינוי נרחב: מלשכת ראש הממשלה מוסטפא אל-כאט'מי, דרך פוליטיקאים ועד לציבור.
ספר החוקים בעיראק – אחת המדינות הערביות היחידות אשר לא הכירו מעולם בישראל – כולל עדיין שריד מתקופת שלטון מפלגת הבעת', הדן למוות כל מי ששיבח את הציונות. אל-כאט'מי חזר בהודעת הגינוי על עמדתה הרשמית של בגדאד בזכות הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים ופתרון צודק לבעיה הפלסטינית. המפלגות השיעיות הדתיות היו קיצוניות יותר ואיימו על משתתפי הוועידה. המיליציות השיעיות אף איימו לשגר טילים לעבר ארביל.
רוב משתתפי הוועידה היו מהמיעוט הסוני בעיקר. בעיקר בלטו בה בני השבטים. בנאומו בוועידה (ובמאמר בעיתון) קישר אל-חרדאן את הנורמליזציה לצורך במתן מעמד פדרלי למחוזות הסונים בעיראק, נושא רגיש מאוד שהיה מקובל עד 2014 ונדמה היה שעבר מהעולם. כך שאין תמה שהביקורת על הוועידה גלשה מהר לביטויים של איבה עדתית בין שיעים לסונים. יש לציין כי לבאי ומארגני הוועידה לא היו קשורים בשום אופן לפוליטיקאים הסונים הבכירים. הפוליטיקאי העיראקי המזוהה ביותר בקשרים עם ישראל, חבר הפרלמנט לשעבר מית'אל אל-אלוסי, המתגורר בארביל, לא הוזמן.
קיום הוועידה בסמוך לבחירות בעיראק (ב-10 אוקטובר) אילצה את הפוליטיקאים הסונים לגנות במילים חריפות את באי הוועידה, תוך ניסיון "לנקות" את העדה הסונית מכל מעורבות ביוזמות נרמול היחסים עם ישראל. אפילו השבטים הסונים פרסמו התנערות מהוועידה ומשתתפיה. גם הכורדים, מארחי הוועידה, נאלצו להכחיש שנתנו אישור לאירוע כזה להיערך. חשיפתו העמידה אותם במצב לא נוח ערב הבחירות והגבירה את האיום הביטחוני מצד המיליציות השיעיות עליהם. עם זאת, לא צפוי שהכורדים יסגירו את מארגני הוועידה, כפי שהתבקשו לעשות.
הלך הרוח מאחורי הוועידה מוכר היטב לכל מי שעוקב אחר עיראק, ובמיוחד לפעילים ברשתות החברתיות. היחס לישראל בציבור העיראקי הוא בעיקר פועל יוצא של החשש מאיראן. ישראל מבחינתם היא המזור לאיום האיראני, בבחינת "האויב של האויב שלי הוא ידידי". משום כך, האהדה לישראל בולטת במיוחד כשיש מחאה ברחובות ואיראן ותומכיה פוגעים במפגינים. הואיל ורחובות עיראק שקטים לאחרונה, ירדה רמת העוינות לאיראן. המוטיבציה של משתתפי הכנס נבעה בעיקר מהעוינות לאיראן, אלא שבעיתוי הנוכחי עמדתם לא נתפשה כרלוונטית.
יש מקום להפיק מהוועידה מספר לקחים לעתיד:
1. קיים פער עצום בין הלכי הרוח ברשתות החברתיות לפעילות פומבית והצהרתית. הרשתות משקפות (אולי) דעות פרטיות, במרחב הפרטי של המשתמש. ניתן תמיד להכחיש אותן והן אינן תוכנית פעולה. הוועידה הגלויה, שבה נחשפו הדוברים בשמם וחלק גדול מהנוכחים בקהל צולם, העמידה אנשים במצב מביך וקשה, אולי גם מסוכן. אחד ממשתתפי הוועידה אף טען שנלקח אליה במרמה. אם תיערך ועידה כזאת בעתיד, היא חייבת להיות חשאית. ועידות גלויות יכולות לבוא בהמשך, בשלבים מתקדמים יותר של תהליך ביסוס היחסים.
2. ועידה ראשונית שכזאת כדאי לערוך מחוץ לעיראק. יעדים אזוריים מומלצים הם איחוד האמירויות ובחרין. אפשר להבין שהיה ערך מיוחד לקיום הוועידה על אדמת עיראק, אולם חשיפתה הביכה מאוד את הממשל הכורדי. אם נכונות הטענות הכורדיות לגבי נסיבות האישור וההטעיה, יש בכך כדי להשפיע על שיתופי פעולה עם גורמים אלה בעתיד.
3. חשוב גם לתכנן את עיתוי הוועידה. אסור שתיערך בצלו של חג שיעי. הפעם היא נערכה על רקע העלייה לרגל החשובה ביותר בלוח השנה השיעי לעיר הקדושה כרבלא. עליות לרגל מגבירות את הרגשות העדתיים והדתיים, על אחת כמה וכמה ערב בחירות. המפלגות הפרו-איראניות מנצלות את הוועידה לצרכיהן ואולי אפילו יתחזקו כתוצאה מהשימוש בה.
4. ועידה עתידית חייבת להיות ועידה כלל עיראקית. אסור למארגנים לשקוע במדמנת הסכסוך העדתי בעיראק, או לתרום להחרפתו בצורה זו או אחרת. ממה שהשתקף נראה כי המארגנים חברו לגורמים עם אג'נדה מקומית , עדתית ושבטית, שאיננה צריכה להיות מקושרת לנורמליזציה. החיבור שעשו הדוברים בין חבירה מחודשת ליהודי עיראק, פדרליזם סוני ונורמליזציה – מאולץ. יש בעיראק, ואפילו בארביל, הרבה מאד עיראקים, מכל העדות, התומכים ביעדי הוועידה, שניתן לעבוד עמם: פוליטיקאים, אינטלקטואלים, אנשי תקשורת, פעילי חברה אזרחית ועוד. הם עתידה של עיראק.
5. דבריה של אחת הדוברות, ד"ר סהר אלטאאי, עובדת משרד התרבות, כללו תוכנית מעשית לשלב הבא: מפגשים עם ישראלים ושיתופי פעולה בתחומים כגון בריאות, מים ותיירות. זה הכיוון שיש לאמץ. על ישראל הרשמית לארגן משלחות מצומצמות של פעילי הוועידה, שיבקרו בארץ, כפי שנעשה בעבר.
6. עיראק, המדינה הערבית הגדולה ביותר ממזרח לישראל, פועלת שונה מכל שאר המדינות הערביות ובעיקר מהמדינות שנרמלו את היחסים עם ישראל. אין בה נשיא או מלך שברצותם יעשה דבר. בכל מגע עם העיראקים חייבים לזכור כי בפוליטיקה הבכירה שלהם יש אישים שאינם עוינים את ישראל כלל. אלו האישים שאיתם צריך ליצור קשר או להמתין לאיתות שיגיע מהם. זאת ועוד, בהיעדר סמכות אוטוריטרית, יש חשיבות רבה לקשר עם הציבור העיראקי. הכוונה לקשר שוטף, מתמיד, המבוסס על דיאלוג, חזון ותרבות משותפת, ולא רק על קיומו של יריב משותף.
**המאמר התפרסם ב"הארץ", 6 באוקטובר 2021
